בינה בפייסבוק בינה באינסטגרם צרו קשר עם בינה במייל

לנצל. להתנצל. להינצל | פרשת 'בא'

דבר-נא, באוזני העם; וישאלו איש מאת רעהו, ואישה מאת רעותה, כלי-כסף, וכלי זהב (שמות יא ב)

ובני-ישראל עשו, כדבר משה; וישאלו, ממצרים, כלי-כסף וכלי זהב, ושמלות. ויהוה נתן את-חן העם, בעיני מצריים–וישאילום; וינצלו, את-מצריים. (שמות יב לה-לו)

 

רגע אחרי מכת בכורות, המכה הקשה והכואבת ביותר עבור המצרים, ששינתה את חוקי המשחק וגרמה לפרעה להשתכנע לשחרר את בני ישראל, הפרשה מספרת לנו על אינטראקציה המצביעה לכאורה על שכנות טובה ורגילה: בני ישראל ניגשים לשכניהם המצרים ושואלים מהם חפצים. רק הפעם במקום מקדחה או סולם, הם שואלים כלים יקרים ושמלות. כשאנחנו שואלים משהו ממישהו, מחברה או משכן, אנו לוקחים אותו על מנת להחזירו. אז מה קורה פה? הרי בני ישראל יודעים שהם יוצאים ולא מתכוונים לחזור לארץ מצרים, קל וחומר לא להחזיר את חפצי הערך שהושאלו. נראה אם כן שמדובר פחות בהשאלה ויותר בגניבה, בניצול המצב, כמו שנאמר בפסוק "וַיְנַצְּל֖וּ אֶת־מִצְרָֽיִם"

לנצל ולהתנצל

פרשנות רבה נכתבה על מנת לנסות ולהסביר כיצד יתכן שבני ישראל הונו וגנבו בצורה כזו את המצרים. אני בוחרת להתמקד בפרשנות המתייחסת למערכת היחסים בין בני ישראל למצרים שעומדת ברקע השאלת הכלים. רגע של תיאור הרקע: בני ישראל היו עבדים ושפחות של המצרים במשך מאות שנים, הבנים שלהם נרצחו והושלכו ליאור, הם עברו עינויים נוראיים ופתאום – זה נגמר. המצרים הנוגשים הפסיקו להיות כאלה, ובני ישראל לראשונה נמצאים בעמדת כוח, רגע לפני עזיבה. בנקודה הזו, בני ישראל דורשים את שמגיע להם.

ראשית הנשים – "וְאִשָּׁה֙ מֵאֵ֣ת רְעוּתָ֔הּ". בנות ישראל פונות אל השכנות המצריות ושואלות כלים.  והנה פירוש חמדת ימים על הפעולה הזו: "מדוע מצוה זו נאמרה לנשים? שכיוון שגזר פרעה "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו", היו בנות ישראל משחדות מתכשיטיהן לעבדי פרעה ומשחדות למצרים שלא יגלו, ומשליכין מבניהם מקצת ומניחים מקצת… וציוה הקב"ה כדי .. להחזיר להם מה שנתנו להם, ואין בזה גניבת דעת אלא החזרת חפץ לבעליו". כלומר- במשך שנים שיחדו הנשים היהודיות את שכנותיהן כדי שיעלימו עין מהצלת חלק מהבנים. עתה, כשהמצריות לא יכולות לעשות לבנות ישראל דבר, לא יכולות להלשין לשלטונות, האחרונות יכולות לדרוש ולהחזיר אליהן מה ששייך להן.

לפירוש זה מצטרפת שכבה נוספת של פרשנות, הפעם של משה דוד קאסוטו: "העבדים העברים כבר עבדו את אדוניהם כמספר השנים שההשגחה העליונה קבעה מראש ומתוך כך…עם השחרור מגיעה להם הענקה. כך דורש החוק, כלומר: כך דורש הצדק המוחלט, ואף על פי שאין בעולם בית דין שיוכל להכריח את פרעה ואת משרתיו למלאות חובתם, בית דין של מעלה דואג לביצוען של דרישות החוק והצדק ומנהיג לפי כיוון זה את מהלך הדברים". במילים אחרות, הפעם לא מדובר בהחזרת מה ששייך להם כמו בפרשנות על הנשים, אלא בפיצויים המגיעים להם כחוק או כצדק אחרי שנים של ניצול ושיעבוד.

נחזור למילים "וַיְנַצְּל֖וּ אֶת־מִצְרָֽיִם". שתי הפרשנויות הראו כי לא מדובר בניצול במובן העושק והמקפח של הלשון העברית החדשה. מדובר בניצול במובן של העברית המקראית – להריק, לרוקן אותם מכל מה שהיה להם. המצרים מצידם בלשון המקראית- התנצלו, כלומר התרוקנו מחפציהם.

אבל אולי כדאי לראות את ההתנצלות המצרית במובנה המקראי גם במובן העכשווי. המצרים מתרוקנים מחפציהם אך גם מבצעים מעשה של בקשת סליחה, של התנצלות כפי שאנחנו מכירים אותה היום: כאילו המצרים אומרים "על כל הפשעים שביצענו נגדכם כל השנים האלו, אנו מתנצלים באמצעות הפיצויים שאנו מעניקים לכם".

פרשת שבוע בא

להינצל

לתוך עולם ה"לנצל" ו"להתנצל", אני מבקשת להכניס עוד מילים המגיעות מאותו שורש – להינצל. ניצולים. ניצולות. במקרה של מילים אלו, הלשון המקראית והלשון בת ימינו זהות במשמעות – בני ישראל ניצלו מהשעבוד המצרי, חילצו עצמם מן הסכנה. המצרים הוכו ונענשו על מעשיהם ובני ישראל קיבלו פיצוי על שנות הסבל הרבות. הסיום של הסיפור השפיע על הדרך בה אנו זוכרים את האירוע. כשאנו מספרים את הסיפור הזה, אנו כמעט לא מתמקדים בסבל הממושך של בני ישראל, אלא ביציאת מצרים, במכות שננחתו על המצרים (עונש ונקמה), בעם שקם והתחיל ללכת לאחר שנות השעבוד.

חשבתי על זה השבוע כשניצולים אחרים עלו לכותרות סביב יום השואה הבינלאומי. הדרך בה אנו מספרים את סיפור השואה שונה לחלוטין מהדרך בה אנו עוסקים בסיפור יציאת מצרים. העיסוק שלנו בשואה מתמקד בסבל, באסון הגדול ובמה שאבד. ברור כי הקרבה האנושית לאירוע והעדויות הרבות (שחסרות כמעט לגמרי בסיפור של שיעבוד מצרים) משפיעות על הדרך בה אנו זוכרים וזוכרות את האירוע.  אך לטעמי, כדאי גם להתמקד בדרך בה הסתיימה השואה כדי להבין את הדרך בה אנו זוכרים.  בני ישראל משתחררים ממצרים, מכים בנוגשיהם, דורשים את הרכוש ששיך להם, דורשים פיצויים ומקבלים אותם (בתוספת התנצלות). שלא כמו סיום זה, תום מלחמת העולם השניה לא הביא איתו התרחשויות דומות. הניצולים ניצלו (או שרדו), אך לא ניצלו את נוגשיהם במובן התנכ"י ולא קיבלו מהם התנצלות אישית, לא במובן התנ"כי ולא במובן המוכר לנו היום.

לדרך בה מסתיים אירוע דרמטי וכואב יש כוח רב במה שאנו מספרים לעצמנו. האם אנו בעצמנו הבאנו לסיום האירוע? האם יצאנו ממנו מחוזקים? האם התמודדנו עם שארע בו ולנו ועם מי שפגע בנו? אנחנו כעם יצאנו ממצרים. ניצלנו (מהאירוע) ניצלנו (את הרכוש שלנו) וקיבלנו התנצלות מהמצרים. יציאת מצרים היא סיפור של עוצמה המעצב אותנו כעם. השואה אינה אירוע שהסתיים באופן דומה. אם כן, איך אנו מספרים את סיפור השואה וכיצד עיצב ומעצב אותנו כעם? ואיזה סיפור יספרו צאצאי צאצאינו?

 

__

יעל דינור היא רכזת התקשורת השיווקית בבינ"ה

מאמרים נוספים: