בשבוע שעבר התחלנו לקרוא בספר דברים, הספר החמישי החותם את חמשת חומשי התורה. הספר מאגד את דברי הסיכום של משה בטרם יחצו בני ישראל את הירדן ויכנסו לארצם המובטחת. לאורך הספר מגולל משה את הנרטיב אותו יישא הדור החדש שלא ידע את ימי העבדות, ולפניו תקופה של התיישבות השונה במהותה מתקופת הנדודים שהייתה מנת חלקו בארבעים השנים האחרונות. במרכזו של הנרטיב ניצב הצורך להתמודד עם אתגרי השעה, הבאים לידי ביטוי בצורת ההתיישבות החדשה, בפיזור הגיאוגרפי ובמרחק הזמן מהמאורעות המכוננים של יציאת מצרים ומעמד הר סיני. אתגרים אלו מצריכים הן את המונהגים והן את המנהיגים לחשיבה מחודשת, אם ברצונם להמשיך ולהתקיים כקבוצה גם ביום שלאחר חציית הנהר.
כפי שאנו מכירים מסיפורי העבר , משה אינו מתאפיין במנהיגות המנסה לטשטש את המציאות ועל כן הוא מעלה את הקושי במלוא חריפותו:
“כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם” ( דברים, פרק ו’, פסוק כ’)
לא בכדי הפסוק מסתיים במילים “אתכם” כלומר הבן אינו רואה את עצמו כחלק מהקולקטיב, בינו לבין דור ההורים מתקיים נתק וניכור, המצריכים גישור. המספר המקראי אינו משאיר את האב במבוכתו אלא הוא מציע לו נרטיב (המוכר לנו בנוסחים שונים גם מאגדת הפסח ומפסוקים רבים אחרים במקרא).
“וְאָמַרְתָּ לְבִנְךָ עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם וַיּוֹצִיאֵנוּ יְהוָה מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה… וְאוֹתָנוּ הוֹצִיא מִשָּׁם לְמַעַן הָבִיא אֹתָנוּ לָתֶת לָנוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵינוּ. וַיְצַוֵּנוּ יְהוָה לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לְיִרְאָה אֶת יְהוָה אֱלֹהֵינוּ לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה” ( דברים, פרק ו’, פסוקים כ”א-כ”ד)
בשונה מסיפורי עמים אחרים, המיתוס המקראי אינו מנסה לכונן עבר מדומיין של פאר והדר שימשוך את ליבו של הבן המנוכר, אלא להפך: הוא מדגיש את ההיסטוריה של השעבוד והופך אותה למקור של גאווה, להכרה ביכולת לשנות את מציאות החיים. נקודת ההתחלה המועלת על נס הינה תקופת השעבוד המקפלת בחובה אתוסים של צניעות ויחסיות. מעל הסיפור המשותף והערכים המשותפים, נבנית הקומה השלישית והיא החוק (נומוס) ההופך את הסיפור ואת ערכיו לשורה של מעשים קונקרטיים המנכיחים אותם בחיי היום יום. בין שלושת החלקים שוררת מערכת יחסים של הדדיות והשפעות הדדיות. חוק שאינו משקף את סיפוריה וערכיה של הקבוצה לא יכובד.
סיומו של מושב הקיץ האחרון בכנסת ישראל, מביא עמו רוחות המאיימות על קיומו של הקשר הגורדי בין הסיפור המשותף, הערכים והחוק. טשטושם של יחסי הגומלין באמצעות ניסיון כוחני, בו הרוב הנוכחי משנה ביעף את הסיפור המשותף ואת הערכים המכוננים של שיבת ציון כפי שאלו משתקפים במגילת העצמאות, מוביל לפרימתה של הלכידות החברתית המהווה את נקודת המשען המרכזית שלנו כחברה. בשבת זו, כאשר נבואות החורבן מאחורינו ופנינו אל עבר נבואות הנחמה וימי אלול כבר נוקשים בדלתותינו, אנו צריכים להרים מבט ולפעול לרקימה מחודשת של הסיפורים והערכים ההולכים ונפרמים לנגד עיננו. מתוך הדגשה של הממד הייחודי בסיפור המשותף שלנו, כעם משועבד שיציאתו לחופשי אינה מובילה לשעבודו של הזולת ולרמיסת זכויותיו אלא דווקא לרגישות יתר הרואה את סבלם של המדוכאים ופועלת בעוז לשחרורם.
אברהם אייזן הוא מנהל מחלקת החינוך בבינ״ה.
