אלו הרגעים האחרונים. משה המנהיג המיתי, נשלח להר נבו, שם יצפה בארץ המחכה לירושת עמו, ושם גם ימות. רגע לפני לכתו, שירת הברבור של משה היא שירת האזינו, שנקראת באופן מסורתי כשירה המתנבאת על קורותיו של עם ישראל. היא עוברת דרך יציאת מצרים, קבלת האלוהות והתורה, חטא, גלות, סליחה ושיבה לארץ.
השירה מסתיימת בפסוק המבשר על הפרידה ממשה: “עֲלֵה אֶל־הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה הַר־נְבוֹ אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ מוֹאָב אֲשֶׁר עַל־פְּנֵי יְרֵחוֹ וּרְאֵה אֶת־אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לַאֲחֻזָּה׃ וּמֻת בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹלֶה שָׁמָּה וְהֵאָסֵף אֶל־עַמֶּיךָ כַּאֲשֶׁר־מֵת אַהֲרֹן אָחִיךָ בְּהֹר הָהָר וַיֵּאָסֶף אֶל־עַמָּיו (…) כִּי מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת־הָאָרֶץ וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר־אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל”.
משה הוא איש ההר. שלושה הרים לו. על הר חורב פגש את אלוהיו מול הסנה הבוער, בהר סיני קיבל פה אל פה את התורה מאלוהים, ובהר נבו מתמזג משה עם אלוהיו לנצח. משה הוא איש ההר, ההולך אל הר העברים, בפעם האחרונה אל אלוהיו, שתמיד משך אותו אל על, אל עולמות הרוח והאלוהות.
באחד משיעורי הראשונים בבית הספר לתקשורת, ובמסגרת החקר הבלתי פוסק אחר הבנייה של מציאות ותודעה, למדתי כלל חשוב על גיבורים מיתולוגיים. הם צריכים סיפור חיים אדיר, רגעים בלתי נשכחים, מעשים יוצאי דופן ואופי להתפאר והכי חשוב – הם צריכים למות. מוות של גיבור זו אבן הבניין האחרונה והקריטית בכינונו של מיתוס – מעבר ממצב של הוויה ל”סיפור”.
המיתוס, אותו סיפור גדול, הוא הסיפור המלכד – הנרטיב לפיו אנו מספרים בסופו של דבר את סיפורנו שלנו. ועם, חייב שתהיה לו היסטוריה, שיהיו לו תלאות, אתגרים, משברים וצמיחה, שיהיה איום (רצוי לא תמידי, ועדיף חיצוני מאשר פנימי), ומיתוס. אלו קוים שישרטטו את מורשתו, את הנרטיב הישראלי. משה חייב למות, כחלק מבניית המיתוס האדיר. הוא צריך לסיים את תפקידו, וטוב לו לעם ישראל שדמותו כמנהיג רוחני תתקבע ותקועקע בתודעתו כאב רוחני נותן החוק והתורה, על מנת שיוכל להתפנות לפרק החדש בחייו, ולהיוולד כעם של ממש. עם אשר יש לו נחלה, גבולות, נביאים, שופטים ומלכים.
החכמה הגדולה, לצד הסיפור הטראגי, היא לדעת מתי להיפרד ולסיים תפקיד. לזהות את הנקודה בה הנהגה חדשה צריכה לקחת על עצמה את עול האחריות לקראת אתגרי המציאות, ובעיקר – את האחריות על טיפוחו של נרטיב מאחד ומשותף לכולם. אנושי דיו ומיתי במידה מספקת, כזה שנוכל לפנות אליו כל אחד, בכל רגע.
מִנֶּגֶד / רחל
קַשּׁוּב הַלֵּב. הָאֹזֶן קַשֶּׁבֶת:
הֲבָא? הֲיָבוֹא?
בְּכָל צִפִּיָּה
יֵש עֶצֶב נְבוֹ.
זֶה מוּל זֶה – הַחוֹפִים הַשְּׁנַיִם
שֶׁל נַחַל אֶחָד.
צוּר הַגְּזֵרָה:
רְחוֹקִים לָעַד.
פָּרֹשׂ כַּפַּיִם. רָאֹה מִנֶּגֶד
שָׁמָּה – אֵין בָּא
אִישׁ וּנְבוֹ לוֹ
עַל אֶרֶץ רַבָּה.
מעיין ארזי מלינרסקי היא מנהלת השיווק בבינ״ה
