המילים הראשונות הנאמרות בפרשת ‘האזינו’: “הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם, וַאֲדַבֵּרָה; וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ, אִמְרֵי-פִי” (דברים ל”ב 1), מחזירות אותנו לבראשית א’: “ברֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ”. אותם יסודות ראשונים שנבראו כחלקים התחלתיים מתוך התוהו ובוהו, מקבלים תפקיד מרכזי כעדים בכינון הברית בין אלוהים לעם ישראל. מה שאולי נתפס כתפאורה או רקע בתהליך בריאת העולם, הופך לכוח על, ולממד של נצחיות בשימור הקשר שמרחף בין הקרקע לבין הרוח.
קצת לפני גיוס השמים והארץ להיות עדים בברית האלוהית, ניתנת לנו המתודה, הדרך שבה היא תהיה מתווכת לעם: “וְעַתָּה, כִּתְבוּ לָכֶם אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת, וְלַמְּדָהּ אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, שִׂימָהּ בְּפִיהֶם: לְמַעַן תִּהְיֶה-לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת, לְעֵד–בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל.” (דברים ל”א 19) – אלוהים מצווה את משה ואת יהושע בן נון ללמד את העם את השירה הזו, יש לשים אותה בפיהם, סוג של האכלה של מזון רוחני. השירה מלאה במטאפורות ובדימויים ומאפשרת רבדים שונים של גישה אל המילים הללו: פשט, רמז, דרש וסוד. אפשר לחזור אל השירה ולמצוא בה חלקים חדשים, ולהעמיק בה; לקשור אותה לחלקים שונים של החיים ולהתחבר אליה בכל פעם מנקודת מבט אחרת. זהו ז’אנר שמאפשר התרחבות וגדילה.
כוחו של האקט הזה, מגיע עם תהליך הפרידה של משה כמנהיג ורגע לפני מותו על הר נבו והחלפת מנהיגותו במנהיגותו של יהושע. תיכף יסתיימו ארבעים שנות ההליכה במדבר, ועם ישראל יצעד לעבר הירדן ומשם לארץ כנען המובטחת. זו תקופה של הרבה מאוד שינויים וטלטלות – ההתארגנות לשלבים הבאים מחייבת עצירה, דווקא עכשיו, רגע לפני ההליכה בעבר הירדן ולפני הפרידה ממשה.
הפרשה מסתיימת באחד הרגעים הדרמטיים ביותר בחייו של משה: “עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה הַר נְבוֹ אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ מוֹאָב אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ וּרְאֵה אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לַאֲחֻזָּה” (דברים ל”ב 49). הר העברים, שהוא גם הר נבו, הפך לסמל בתרבות היהודית – סמל להחמצה, אך גם לאפשרות להשלים עם סיומה של תקופה שאחריה יגיע משהו אחר. מהר נבו אפשר רק לראות את השלבים הבאים, אבל למשה כבר אין אפשרות להיכנס. הוא משלם על חטאו מפרשת מי מריבה, ומוכרח לפנות את הדרך לדור הבא של המנהיגות.
משה מת על הר נבו, כאשר הוא מחזיק את החיבור העמוק הזה בין עבר – הווה – ועתיד. בשירת ‘האזינו’ משה מבקש לומר כי מה שיש לו להגיד להם לא שייך רק לעבר, אלא רלוונטי לכאן ולעכשיו ואף לדורות הבאים. העדות של השמים והארץ היא על זמנית.
—

קריאה עכשווית של פרשת ‘האזינו’ מעוררת שאלות רבות בנוגע לממדים שונים של האזנה במרחב האישי והחברתי במציאות של ימינו. חיי היום-יום שלנו רצופים בחוויות וידיעות מלאות כאב, לה שדורשות קשב, מחשבה ותיקון: בשבוע שבו נרצחה מיכל סלה בידי בעלה (האשה ה-12 במהלך שנת 2019), עלינו לחדד את הקשב לאלימות בתוך המשפחה על כל סוגיה, ולפעול ככל יכולתנו על מנת למנוע את הפגיעה הבאה. עלינו לגלות רגישות מיוחדת בחודש המודעות לאבדן של תינוקות בלידות שקטות ותינוקות רכים, למול הרשת המתמלאת בסיפורים של נשים ואנשים המחזיקים כאב שלא תמיד יש מקום להניח אותו ולתת לו מקום. בהקשר רחב יותר, גם תהליכים של סליחה וחיבורים ברוח חודש אלול ועשרת ימי תשובה שזה עתה הסתיימו, מבקשים לחדש יחסים של “בין אדם לחברו” ולחדד את הקשר ואת הקשב שלנו עם הזולת מבקשים האזנה מחודדת ולעיתים מחודשת.
בעוד כמה ימים נחגוג את חג הסוכות, חג שמוציא אותנו מאזור הנוחות שלנו ומבקש יציאה החוצה לעבר חיבור קרוב יותר לשמים ומאפשר נגיעה בלתי אמצעית באדמה. זוהי הזדמנות לחדד את הקשב לקולות שנמצאים בקרבנו ולשאול את עצמנו כיצד נאחל לעצמנו לפעול, כיחידים וכחברה, בפתח השנה החדשה.
יעל הירש בידרמן היא מנהלת משאבי אנוש בבינ”ה – התנועה ליהדות חברתית