וַיִּהְיוּ֙ חַיֵּ֣י שָׂרָ֔ה מֵאָ֥ה שָׁנָ֛ה וְעֶשְׂרִ֥ים שָׁנָ֖ה וְשֶׁ֣בַע שָׁנִ֑ים שְׁנֵ֖י חַיֵּ֥י שָׂרָֽה׃ וַתָּ֣מׇת שָׂרָ֗ה בְּקִרְיַ֥ת אַרְבַּ֛ע הִ֥וא חֶבְר֖וֹן בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וַיָּבֹא֙ אַבְרָהָ֔ם לִסְפֹּ֥ד לְשָׂרָ֖ה וְלִבְכֹּתָֽהּ׃ (בראשית כג, א-ב)
באופן מעט אירוני, פרשת חיי שרה עוסקת דווקא במותה של שרה, אשר סמוכה לפרשת העקדה אותה קראנו בפרשה הקודמת. פרשנים מתקופות שונות עסקו בשאלת היעדרותה של שרה בסיפור העקדה, ואף יותר מזה – הוטרדו מאווירת ה’הפי אנד’ אשר עלולה להראות מצג חלקי ומתעתע של סיום אחת הדרמות המרכזיות בתרבות היהודית. פרשת חיי שרה מזמינה אותנו לשוב לסיומה של הדרמה ומבקשת מאיתנו לבחון את סיומה מנקודת מבט חדשה, נקודת מבטה של שרה האם והאישה.
תחילתה של הפרשה מעוררת אותנו לשאול כיצד יתכן שקולה של שרה לא נשמע כלל דווקא ברגע כה דרמטי בחייהם של היקרים לה? האם שרה מודעת למה שקורה על הר המוריה? וכיצד אברהם נפרד משרה שליוותה אותו לאורך כל הדרך ויוצא למסע כה קשה בלעדיה? מותה של שרה מזמן לאברהם את האפשרות להתאבל לא רק על שרה, אלא גם על הטלטלה הנפשית שלו ושל בנו, יצחק. לא די בביטול הצו האלוהי להעלות את הבן יצחק לעולה, המפגש בין הבן לבין המאכלת, לעולם יהיה שם, ואברהם מאותו הרגע הוא כבר לא אותו אברהם; ליצחק לא נותר אלא להסתובב עם פוסט טראומה; ושרה שלא ברור האם ומה היא יודעת, מוצאת את דרכה אל מותה.
חלק מהפרשנים מצאו לנכון ליצור קשר רעיוני בין שני האירועים, “סמיכות פרשיות” – מתודה פרשנית אשר מרחיבה ומבססת את הקשר בין שני אירועים סמוכים במקרא.
רש”י מבקש לבסס את הקשר בין שתי הפרשיות כקשר תגובתי. שרה נפטרה מצער על בשורת העקדה, על העובדה שבנה נזדמן לסיטואציה הזו, על הכמעט הזה – פרחה נשמתה: “ ונסמכה מיתת שרה לעקידת יצחק, לפי שעל ידי בשורת העקדה, שנזדמן בנה לשחיטה וכמעט שלא נשחט, פרחה נשמתה ממנה ומתה” (רשי על בראשית כג,ב)
חז”ל במדרש ויקרא רבה, מרחיבים את הסיפור המקראי לסצנת מפגש בין יצחק לשרה לאחר העקדה:
נטל את יצחק בנו והעלהו הרים והורידו גבעות, העלהו על אחד מן ההרים ובנה מזבח וסידר עצים וערך מערכה ונטל את הסכין לשוחטו. ואילולי שקראו מלאך מן השמים כבר היה נשחט.
תדע שכן, שחזר יצחק אצל אמו ואמרה לו: “היכן היית, בני?”
אמר לה: “נטלני אבי, והעלני הרים, והורידני גבעות וכו'”
אמרה: ” אבוי על בן של אם רווית יגון. אילולי המלאך כבר היית שחוט”.
אמר לה: “כן”
באותה שעה צוותה [שרה] שישה קולות כנגד שישה תקיעות, כמור: לא הספיקה את הדבר עד שמתה. זהו שכתוב: “ויבוא אברהם לספד לשרה ולבכתה” (בראית כג, ב). ומהיכו בא? רבי יהודה בן רבי סימון אמר: מהר המוריה בא.
(ויקרא רבה, פרשת אחרי מות, פרשה כ, סימן ב)
חז”ל מבקשים להעמיק את הקשר שבין שתי הפרשיות, ולמלא את החלל שנפער בין סיומה של פרשת העקדה לבין מותה של שרה על ידי מפגש בין האם לבנה. שרה כה מיוסרת ממה שהיא שומעת מיצחק שהיא צווחת בשישה קולות, המקבילים לשש תקיעות השופר– אותן צעקות אימהות הן אלה שגרמו למותה.
פרשנות אחרונה היא פרשנות הלקוחה מהשירה העברית החדשה, קול נשי ואימהי של רעיה הרניק, אשר איבדה את בנה, רס”ן גוני הרניק בקרב על הבופור ב 1982:
אֲנִי לֹא אַקְרִיב
אֲנִי לֹא אַקְרִיב
בְּכוֹרִי לְעוֹלָה
לֹא אֲנִי.
בַּלֵּילוֹת אֱלֹהִים וַאֲנִי
עוֹרְכִים חֶשְׁבּוֹנוֹת
מַה מַּגִּיעַ לְמִי.
אֲנִי יוֹדַעַת וּמַכִּירָה
תּוֹדָה.
אֲבָל לֹא אֶת בְּנִי
וְלֹא
לְעוֹלָה
רעיה הרניק, “אני לא אקריב” שירים לגוני, 1983. הוצאת הקיבוץ המאוחד.
בשיר המופלא של רעיה הרניק היא מעמידה את הקול האימהי כקול העורך חשבונות עם אלוהים. זוהי אמירה הפוכה מהאמירה המקראית ומהעדר מקומה של האם בסיפור העקדה.
מעניין לראות כי הפרשנות היהודית הקלאסית, בבואה להשמיע את קולה הנעדר של שרה, מציגה אותה כיצוג של מידת הרחמים אל מול מידת הדין שנוכחת באופן הפעולה של אברהם, ואילו קולה של רעיה הרניק, בעמידתה מול אלוהים כחלק מעריכת חשבונות, מערב בין הדין לרחמים ואפילו נוטה יותר לעניינות של הדין מאשר לייצוג האימהי הקלאסי המבקש רחמים.
נראה כי הפרשנויות השונות מציעים השלמות אפשריות בסיפור חייה ומותה של שרה, ומכאן עולה שאלה נוספת, הנוגעת להמשך הפתיחה של הפרשה: מהם “שני חיי שרה” המופיעים בפסוק הפותח את הפרשה? פרשנים מסורתיים מציעים אפשרות לחלק את חייה של שרה לחיי העולם הזה ולחיי העולם הבא, ואני מבקשת להציע ברוח זו, פרשנות שבה חיי שרה כוללת נוכחות וכוללת היעדרות. לא פעם אנו מצליחים לראות אירועים שונים דרך מישהו שלא היה שם, דרך האין, ועל ידי כך משהו בתוכנו מתעורר כדי לחפש וליצור. אולי דוקא במותה של שרה, היא מצווה עלינו להמשיך לחפש, לחקור וליצור לעצמנו את הסיפורים שלנו – מהתחלה ועד הסוף, את הגיבורים ואת הגיבורות ולבחון אם מה שנראה כסיפור שלם הוא אכן כל (או קול) הסיפור.
יעל הירש-בידרמן היא מנהלת משאבי אנוש בבינ”ה – התנועה ליהדות חברתית
