בינה בפייסבוק בינה באינסטגרם צרו קשר עם בינה במייל

לדון על שם סופו | פרשת ‘כי תצא’

מרבית חיי אני עוסק בחינוך. מאז קבלת שרוך ההדרכה בתנועת הנוער לפני 18 שנה ועד היום עסקתי בחינוך. עבור מחנכים כמוני הזמן הזה בשנה הוא מיוחד: חופשת הקיץ הסתיימה, החצבים כבר פורחים וחגי תשרי נראים באופק הקרוב. הדבר המייחד את הזמן הזה הוא שזהו זמן הפתיחה, הקליטה וההיכרות של מרבית המסגרות החינוכיות בארץ. בשבועות האחרונים התייצבו הפעוטות בגני הילדים, הילדים פגשו את המורים שלהם בכיתת הלימוד ואצלנו בבינ”ה יצאו לדרך עשרות מכיניסטים וחניכי שנת שירות. אמנם יש הבדל בין הפעוטה בגן והמכיניסט בתחילת דרכו אבל במפגש בין המחנך לבין הילד/נער יש המון מהמשותף.

מראה של חדר כיתה א בבית ספר ויתקין בתל אביב, ביום העצמאות ה 25 למדינת ישראל (הארכיון לחינוך, אוניברסיטת תל אביב)

“שַׂחֲקִי כִּי בָאָדָם אַאֲמִין, כִּי עוֹדֶנִּי מַאֲמִין בָּךְ”כתב טשרניחובסקי ואכן אני תמיד מרגיש שאני מחנך משום שאני מאמין בבני אדם. אני מניח שזו גם המוטיבציה שמניעה לא מעט מחבורת אנשי החינוך בארצנו ובעולם.  אני מאמין ביכולת שלהם להתמודד עכשיו ומאמין עוד יותר במה שהם יכולים להפוך להיות בעתיד.

בבואי לפרשת השבוע שלנו, פרשת כי תצא, אני נתקל באתגר חינוכי מוכר- “בן סורר ומורה”:

 כִּֽי־יִהְיֶ֣ה לְאִ֗ישׁ בֵּ֚ן סוֹרֵ֣ר וּמוֹרֶ֔ה אֵינֶ֣נּוּ שֹׁמֵ֔עַ בְּק֥וֹל אָבִ֖יו וּבְק֣וֹל אִמּ֑וֹ וְיסְּר֣וּ אֹת֔וֹ וְלֹ֥א יִשְׁמַ֖ע אֲלֵיהֶֽם׃  וְתָ֥פְשׂוּ ב֖וֹ אָבִ֣יו וְאִמּ֑וֹ וְהוֹצִ֧יאוּ אֹת֛וֹ אֶל־זִקְנֵ֥י עִיר֖וֹ וְאֶל־שַׁ֥עַר מְקֹמֽוֹ׃ וְאָמְר֞וּ אֶל־זִקְנֵ֣י עִיר֗וֹ בְּנֵ֤נוּ זֶה֙ סוֹרֵ֣ר וּמֹרֶ֔ה אֵינֶ֥נּוּ שֹׁמֵ֖עַ בְּקֹלֵ֑נוּ זוֹלֵ֖ל וְסֹבֵֽא׃ וּ֠רְגָמֻהוּ כָּל־אַנְשֵׁ֨י עִיר֤וֹ בָֽאֲבָנִים֙ וָמֵ֔ת וּבִֽעַרְתָּ֥ הָרָ֖ע מִקִּרְבֶּ֑ךָ וְכָל־יִשְׂרָאֵ֖ל יִשְׁמְע֥וּ וְיִרָֽאוּ׃(ספר דברים, פרק כ”א, פס’ י”ח-כ”א)

הפשט של הקטע הזה תמיד נראה לי מופרך- יש ילד שאינו מקשיב לאביו ואימו, שהם דמויות הסמכות במקרה הזה. מה הם עושים? הם מוציאים אותו אל מול כל העיר, מכריזים על התנהגותו הנלוזה, ובתגובה אנשי העיר סוקלים אותו למוות באבנים.

לא הגזמנו?!?

הילד קצת בוחן גבולות, קצת מתנגח בדמויות הסמכות, קצת מורד ועושה אקטניג אאוט. הוא לא פגע באף אחד או הרג מישהו. כולה זלל שותה בצורה לא מידתית. יש בן נוער שלא עושה את זה בנקודה כלשהי בחייו? אף על פי כן התורה מצווה את ההורים והעיר לדון אותו למוות בסקילה. אני בעד שימוש בתגובות ותוצאות כדי לחנך את הילד אבל זה נראה למישהו פה עונש מידתי?!

גם את חכמי המשנה העסיקה ההגזמה הזאת ולכן הם פירשו במסכת סנהדרין כי “בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה נִדּוֹן עַל שֵׁם סוֹפוֹ, יָמוּת זַכַּאי וְאַל יָמוּת חַיָּב” (סנהדרין ח:א).כלומר, הוא לא נידון למוות על דברים שהוא כבר עשה אלא על דברים שהוא יעשה בעתיד. ומכיוון שצפויים לאותו סורר מעשים איומים בעתידו (הם מרחיבים ומסבירים שמדובר אף ברוצח פוטנציאלי) אז עדיף שימות עכשיו כל עוד הוא עדיין זכאי ולא ימות חייב ואשם בעתיד.

חכמי המשנה אמנם ניסו לעזור לי עם הקטע הבעייתי אך הפתרון שלהם הוא קשה בפני עצמו. ממתי אנחנו נותנים עונשים על מעשים עתידיים? איפה חזקת החפות? איפה ה”בכפוף לשימוע” שאנחנו שומעים עליו חדשות לבקרים או לפחות איזה ב”כפוף לביצוע”?

נשיא המדינה, ראובן ריבלין, פותח את שנת הלימודים התשעט עם ילדי כיתה א’ (דוברות בית הנשיא)

תלמידים בישיבה החילונית שלנו שאלו אותי אם אכן כך היה נהוג. האם המציאוּת של חז”לינו הייתה מלאה בהורים אשר מסגירים את הוריהם לבית דין הסוקל אותם למוות? התשובה היא שכמובן שלא. יש אפילו דיון בין תנאים (חכמי המשנה) במסכת מכות על כך שסנהדרין אשר גוזרת עונש מוות אחד בשבע שנים נקראת “חבלנית” ודעת מיעוט נוספת מחמירה ומציבה את הרף על הוצאה להורג אחת כל שבעים שנה. נראה, עם כך, שדרך הענישה המוגזמת נותרה בכתובים ולא התגשמה הלכה למעשה.

אז מה ניתן ללמוד מהקטע התנ”כי הזה בכלל? מעבר לאיום לא ממומש על הילד הסורר, מה הרעיון שעובר פה למחנכים של אז, עכשיו והעתיד?

הרעיון הבסיסי שאני מתחבר אליו כמחנך הוא לחנך תוך הסתכלות “על שם סופו”, כלומר על העתיד של החניך. כמו שצריך להאמין בו ולראות את הפוטנציאל החיובי אשר טמון בו כך גם צריך לדרוש ממנו לעשות עם עצמו עבודת מידות על מנת לשנות הרגלים רעים ופוגעניים.

אם לא נלמד את הזולל ושותה לנהוג במידתיות אז כשיגדל נפגוש אותו נוהג בשיכרות על הכביש.

אם לא נלמד את בנינו כבוד לנשים אז כשיגדלו נפגוש אותם באיה נאפה.

אם לא נלמד את הפוליטיקאים שלנו להפסיק להרעיל את השיח הציבורי בבואנו להצביע בקלפי אז בכל בחירות מחדש נגלה שהם חושבים שזה משתלם להם.

בלי מחשבה בלתי פוסקת על לאן אותו תהליך חינוכי מוביל- לא ניתן לבצעו כהלכה.

שתהיה לכל המחנכות, המורים, התלמידות והחניכים שנת פעילות מלאת תוכן ומשמעות ושיהיה לכולנו חג דמוקרטיה חיובי ומוצלח.


יובל לינדן הוא מנהל מחלקת מכינות ושנת שירות בבינ”ה.

מאמרים נוספים: