פּוֹפּוּליזם (בעברית,הֲמוֹנָאוּת) היא סגנון בפוליטיקה, הפונה אל הציבור הרחב של פשוטי העם לגיוס תמיכה ואהדה מבין שורותיו, תוך שימוש במסרים פשוטים וקליטים. הפופוליזם מכוון את מסריו לדאגותיו החברתיות והכלכליות של הציבור, ונוטה להציע פתרונות קסם לבעיות הרות גורל (ויקיפדיה).
בפנינו סיפור על אחד הפוליטיקאים הפופוליסטים הראשונים בהיסטוריה, וודאי הפופוליסט המקראי המפורסם ביותר. כבן דודו של משה, קורח ממורמר שנושל מעמדת מנהיגות וכועס על משה שהכהונה ניתנה לאחיו, אהרון, ולא לו למרות שהוא בן בכור באותה משפחה בשבט לוי: “וַיִּקַּ֣ח קֹ֔רַח בֶּן־יִצְהָ֥ר בֶּן־קְהָ֖ת בֶּן־לֵוִ֑י וְדָתָ֨ן וַאֲבִירָ֜ם בְּנֵ֧י אֱלִיאָ֛ב וְא֥וֹן בֶּן־פֶּ֖לֶת בְּנֵ֥י רְאוּבֵֽן׃ וַיָּקֻ֙מוּ֙ לִפְנֵ֣י מֹשֶׁ֔ה וַאֲנָשִׁ֥ים מִבְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל חֲמִשִּׁ֣ים וּמָאתָ֑יִם נְשִׂיאֵ֥י עֵדָ֛ה קְרִאֵ֥י מוֹעֵ֖ד אַנְשֵׁי־שֵֽׁם׃ וַיִּֽקָּהֲל֞וּ עַל־מֹשֶׁ֣ה וְעַֽל־אַהֲרֹ֗ן וַיֹּאמְר֣וּ אֲלֵהֶם֮ רַב־לָכֶם֒ כִּ֤י כָל־הָֽעֵדָה֙ כֻּלָּ֣ם קְדֹשִׁ֔ים וּבְתוֹכָ֖ם ה’ וּמַדּ֥וּעַ תִּֽתְנַשְּׂא֖וּ עַל־קְהַ֥ל ה'” (במדבר ט”ז 1-3).
קורח בא בטענות למשה ואהרון באומרו: “רב לכם!…ומדוע תתנשאו על קהל ה’?” או במילים אחרות “הגזמתם! לקחתם יותר מידי כוח לידיכם, אתם לא היחידים הקדושים כאן, אל תתנשאו עלינו, יש כאן אחרים בעם שגם כן יכולים להנהיג!” טענה פופוליסטית פר-אקסלנס, שמטרתה לקחת את המנהיגות מידי האליטות ולהעבירו לעם, או במקרה זה – לקורח עצמו. האם תחת המסווה של דמוקרטיה ושוויון קורח למעשה חותר תחת משה, ומחפש לעצמו כוח ושליטה? או שמא, לפני שאנחנו מרשיעים את קורח, יש משהו בדבריו? ביזור סמכויות וחלוקת תפקידים לשותפים קואליציוניים הן יסודות חשובים ביצירת מנהיגות מתוקנת. האם קורח מפנה אצבע מאשימה למשה ואהרון שהכוח עלה להם לראש? על כך שהם יותר מידי ריכוזיים? שהם כבר בשלטון יותר מידי זמן? תופעות מסוכנות לחברה בתקופה המקראית, שמהדהדות גם בתקופתנו.
“כל מחלוקת שהיא לשם שמיים, סופה להתקיים; ושאינה לשם שמיים, אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמיים? זו מחלוקת הלל ושמאי; ושאינה לשם שמיים? זו מחלוקת קורח ועדתו”. (משנה, מסכת אבות) פרשנים טוענים ש”מחלוקת לשם שמים” הינה מחלוקת המתקיימת למען החתירה לאמת, ולא רק לשם ההתנצחות ורמיסת היריב. מהעונש הקשה שלו זוכים קורח ועדתו אנו מבינים שזהו חטאו של קורח: המחלוקת שלו ושל עדתו עם משה היתה של עוינות ושטנה. הם לא פעלו ממניעים אידיאולוגיים, ולא למען הכרעה עניינית בסוגיות שעל סדר היום, אלא במטרה למרוד במנהיגותו של משה ולהביא לתבוסתו. אבל רגע, אולי בכל זאת אפשר ללמוד מקורח משהו: האם הוא ניסה להזהיר שהשררה עלולה להיות מעוורת? שמנהיגות אינה מקנה זכויות יתר? שאופוזיציה היא חשובה לדמוקרטיה, ופוליטיקאים ממפלגות אחרות לא בהכרח בוגדים ואנטי-ישראליים? מה שנכון לתקופה המקראית אולי נכון גם בימינו?
קורח, שמבין שלבד לא יצליח לגבור על יריבו, חובר לשותפים נוספים שגם להם בטן מלאה על משה. הוא יוצר ברית עם דתן ואבירם ובני ראובן, שכועסים שאין להם פרוסה בעוגת המנהיגות למרות שראובן היה בנו הבכור של יעקב אבינו. וכל אלה מצטרפים ל-250 נשיאי עדה – כנראה הבנים הבכורים בכל משפחה – שכעסו על כך שלאחר חטא העגל, תפקידיהם ניתנו לבני שבט לוי. בפרשת קורח ניתנת אזהרה, שרלוונטית היום יותר מתמיד: בריתות הנוצרות למען מאבק ביריב משותף, אינן עמידות כמו אלו המתגבשות מתוך אידיאולוגיה משותפת. מפלגות הנוצרות מתוך תרעומת קולקטיבית כלפי המנהיגות הקיימת, עלולות “להיבלע” (מטפורית, כמובן) ללא תשתית ערכית-רעיונית משותפת.
פופוליזם היא פוליטיקה של כעס, אמר הרב יונתן זקס. היא תופעה שצוברת תאוצה במיוחד בתקופות בהן ישנו חוסר אימון רחב מאד בקרב העם במנהיגיו, והעם אינו שבע רצון. בפרשת קורח מדובר בתקופה שבה העם יודע שאין עתידו להיכנס לארץ ישראל. תקופה שאין בה הרבה תקווה ואין הרבה מה להפסיד. תקופה המהווה קרקע פוריה לפופוליזם והפיכות שלטוניות. לצורך העניין, דתן ואבירם אף מפיצים שמועה שבמצרים היה להם טוב יותר “הַמְעַ֗ט כִּ֤י הֶֽעֱלִיתָ֙נוּ֙ מֵאֶ֨רֶץ זָבַ֤ת חָלָב֙ וּדְבַ֔שׁ לַהֲמִיתֵ֖נוּ בַּמִּדְבָּ֑ר כִּֽי־תִשְׂתָּרֵ֥ר עָלֵ֖ינוּ גַּם־הִשְׂתָּרֵֽר” (כלומר, לא מספיק שהוצאת אותנו ממצרים שם הכל היה חלב ודבש וקינמון, עכשיו אתה גם רוצה להשליט עלינו שררה?!). מסתבר שפייק-ניוז הוא לא תופעה חדשה.
המבחן של משה בפרשת קורח הצליח – אלוהים נענה למבוקשו והאדמה פצתה את פיה ובלעה את המורדים. אך בבחינת “הניתוח הצליח החולה מת”, המהלך הכוחני של משה למעשה נכשל כישלון חרוץ. למחרת העם חוזר ומתלונן ובא בטענות קשות עוד יותר למשה. מתברר ששימוש בכוח הוא לא הפתרון. נדרשת דיפלומטיה, שיח, דיאלוג ושותפויות.
הקיץ הזה, בו ישראל פוסעת בצעדי ענק לקראת מערכה נוספת של בחירות, הבה ננסה לזכור אלו מחלוקות הן “לשם שמיים”, ואלו הן מחלוקות ש”אין סופן להתקיים”. הבעיה היא לא עצם קיום מחלוקת, אלא מטרת המחלוקת. האם המטרה היא רק לנצח, להביס את היריב, או שיש בה רצון להגיע לאמת, להביא לפתרון בעיות, לקדם מטרות נעלות יותר? בסבב הזה, בואו נתמקד בנושאים המהותיים שעומדים בפני החברה הישראלית ומדינת ישראל בארץ ובעולם, ולא בהתכתשויות של אגו ומעמד. הלל לא גבר על שמאי בגלל שתמיד צדק או בגלל שהיה יותר חזק או כוחני, אלא “מפני שנוחין ועלובין היו, ושונין דבריהן ודברי בית שמאי. ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן” (עירובין י”ג ע”ב). במילים אחרות, ההלכה נקבעה לפי בית הלל דווקא מפני שהם היו צנועים, ונתנו מקום של כבוד לדעת המיעוט.
מנהיגי ומנהיגות ישראל, היזהרו מלהיות “רב לכם!” אל תגזימו עם האגו, הקנאה, התחרות על התיקים. הבו לנו מנהיגים ומנהיגות הרואים ורואות את עצמם.ן כמשרתי ציבור ולא מבקשי כוח ושררה. כי אם לא נזהר, אנחנו עלולים להיבלע בתוך עצמינו, ממש כמו קורח ועדתו.
נגה ברנר סמיה היא סמנכ”ל בינ”ה
