“קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה” (בראשית י”ג, י”ז)
בשנים האחרונות אנו עדים לשינוי באופי הטיולים השנתיים בבתי הספר ובמסעות והסדרות השונות של המכינות הקדם צבאיות ואף של יחידות צה”ל: פחות הליכה בארץ מדבר לא זרועה אל נופיה הפראיים של ארצינו ויותר מפגש עם האנשים שעושים את הארץ הזאת למה שהיא, והקבוצות השונות המרכיבות אותה. מסעות הידועים כ”מסע משמעותי” או “מסבח”ה” (מסע בחברה הישראלית).
קום והתהלך בארץ
בתרמיל ובמקל.
וודאי תפגוש בדרך
שוב את ארץ ישראל.
יחבקו אותך דרכיה
של הארץ הטובה,
היא תקרא אותך אליה
כמו אל ערש אהבה.
זאת אכן אותה הארץ,
זו אותה האדמה
ואותה פיסת הסלע
הנצרבת בחמה.
ומתחת לאספלט
לבנייני הראווה,
מסתתרת המולדת
ביישנית וענווה.
[יורם טהרלב]
כמי שהלך והולך בשביליה של הארץ הזאת ואוהב אותה אהבה עזה, קשה לי לוותר על המסע המסורתי במעלה ובנחל, אבל עיון בפרשת השבוע שלנו מלמד שגם אבינו הקדום ראה את מצוות “קום והתהלך בארץ” כהזמנה למפגש משמעותי עם החיים בה.
ארץ כנען אותה פוגש אברהם אבינו לא צומחת מהחולות, להיפך, כיכר השוק שלה הומה. היא ארץ מלאה בעמים ותרבויות קדומות המתוארים בפרשה: חמשת מלכי כיכר הירדן הנרדפים ע”י ארבעת מלכי מסופטמיה, מלך שלם הפוגש את אברהם לאחר ששב מהקרב, פרעה השכן ממצריים, הקיני, הקנזי, הקדמני, החתי, הפרזי, הרפאים, האמרי, הכנעני, הגרגשי והיבוסי. כל אלה מוזכרים בפרשה שכמעט לא מוזכרים בה רכסי הרים, נחלים, מעינות, אדמה ופיסת סלע.
בשונה מהשיר של יורם טהר לב המבקש להפשיט את הארץ ממעשה האדם אשר בה, ולחפש מתחת לאספלט מצב ראשוני של מולדת בתולית ישנה וענווה, פרשת לך לך מבקשת לתאר מצב מורכב של עמים ותרבויות שונות המבקשות לחיות כאן זו לצד זו ולפעמים זו על חשבון זו.
ביוצאינו למסעות בארצינו, ניתן ללמוד מאברהם אבינו על יחסו למסע המורכב הזה. אברהם לא מוותר על אמונתו ותרבותו במפגש עם האחר. בפרשה חוזרים ומספרים על דבקותו באל ועל המזבחים אותם הוא בונה. אך הדבר לא סותר מפגש פתוח ומשמעותי עם התרבויות השונות אותן הוא פוגש על אליהן, סמליהן ואמונותיהן. להפך: אמונתו השלמה מאפשרת לו להתפשר ולקיים יחסים עם המלכים האחרים ללא פחד מפגיעה בזהותו. אברהם לא מנהל מלחמות דת ולא מבקש להשמיד את האמונות האחרות על מנת לקיים את עצמו. הוא יוצא למלחמה רק כאשר פוגעים בקרובי משפחתו במטרה להציל את גופם ורכושם. ובוודאי לא על מנת לכפות את זהותו ואמונתו על האחרים.
שיעור בעניין זה מקבל אברהם מפרעה מלך מצריים בראשית הפרשה: אברהם, כמו יעקב אחריו, יורד לשבור שבר במצרים. מתוך היכרותו עם התרבות המצרית הוא מניח שיהרגו אותו על מנת לקחת ממנו את אשתו, ולכן הוא מסכם עם שרי שיספרו שאחותו היא. פרעה אכן מסתנוור מיופייה של שרה אימנו ולוקח אותה. אך כאשר צרות רבות באות עליו בעקבות זאת, הוא מבין כי הוטעה ע”י אברהם ושרה. פרעה נוזף באברהם על כך: “מַה-זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי; לָמָּה לֹא-הִגַּדְתָּ לִּי, כִּי אִשְׁתְּךָ הִוא” (בראשית י”ב, י”ח). במפגש עם האחר, גם אם הוא שונה ומאיים עלינו, מוטב לנו לא לוותר ולא להציג מצג שווא על מי שאנחנו על מנת לרצותו. מפגש משמעותי הוא מפגש בין שתי תרבויות המכבדות אחת את השנייה למרות השוני ביניהן.
עקרון נוסף מלמד אותנו אברהם כאשר המתח עולה בין אנשיו לאנשי לוט – לפעמים עדיף לא להתעקש על חיים משותפים על אותה טריטוריה צפופה, אלא להגדיר גבולות ברורים בין הניצים, בהם כל אחד יכול לחיות את חייו על פי דרכו. לפעמים דווקא מתוך ההפרדה יבוא השלום.
קומו התהלכו בארץ, בתרמילכם קחו כל מי שאתם, על התרבות, האמונות והזהות שעושה אותנו למי שאנחנו. זכרו: גם לאחר אותו תפגשו יש תרמיל מלא, כמו שלכם. הצצה בתרמילו אינה מסכנת את אשר בתרמילכם. אשרינו שזכינו בארץ שיש בה גם הר וגם מעיין וגם מגוון של אנשים ותרבויות שעושים אותה למה שהיא.
ניר ברוידא הוא סמנכ”ל בינ”ה.
