בינה בפייסבוק בינה באינסטגרם צרו קשר עם בינה במייל

תעצרו את המדבר, אני רוצה לרדת! | פרשת 'מסעי'

פרשת 'מסעי' היא הפרשה החותמת את ספר במדבר, ובמהלכה בני ישראל מתכוננים לכניסה לארץ ישראל. רגע השיא אמור להגיע עוד מעט, אחרי הפרשות הקודמות בהן היה עיסוק לא מבוטל בנחלות, ירושות וחלוקת הארץ לשבטים ונראה שהכל כבר מוכן.

דמיינו לכם מה הייתם מצפים מרגע שכזה. בטח איזו חגיגה משמעותית, טקס פולחני מפואר, אולי חששות ומשבר מנהיגות לקראת הפרק הבא? לא ולא. במקום כל זה, נקבל בשמחה את תקציר הפרקים הקודמים: שוב מספרים לנו על מסעות בני ישראל עד לעבר הירדן בו הם ניצבים עכשיו. ממצריים ועד הרגע הזה, דרך מחנות רבים, חניות והמשך המסע. וייסעו – ויחנו… ויסעו – ויחנו…

אני תמיד שמחה לפגוש את סיפור יציאת מצריים והנדודים במדבר, הוא מזכיר לי עד כמה חשוב להמשיך ולחזק נרטיב ולא לזנוח את המיתוס המכונן הזה אפילו לא לרגע אחד, לוודא שהזיכרון לא מתעתע ומתחיל לעשות "השלמות" משלו בסיפור. אלא שהפעם הנרטיב לא ממש מרגש, ומרגיש כמו רשימה כרונולוגית ארוכה.

ובכל זאת, למה עכשיו? יש המפרשים שפירוט המסעות בא כדי להמחיש את הדרך הארוכה שעשו בני ישראל כדי להיות ראויים לארץ. להזכיר את הניסים הרבים ולומר שסיפור המסע אינו מקרי ובטח שלא מובן מאליו.

היציאה למסעות בדרכים היא בחירה, היא מעשים ואמירות, היא סרגל מוסרי ומצפוני שמתווה את ההמשך. החניה לצד הדרך, היא חשיבה, נשימה והעמקה. היא עצירה כדי שנוכל להמשיך בדרך, לתחנה הבאה. איפוק במקום ריצה פזיזה קדימה.

מתוך העיסוק במסעות שהפרשה מזמנת לנו, מתגנבת אל הלב המחשבה שהמסע לא נגמר. רבים ומגוונים הם המסעות שאנחנו עדים להם, והאמת היא שבדרך כלל אנחנו שואלים ובודקים האם המסע היה שווה, האם הביאנו למטרה הרצויה, האם פיתח או חיזק אותנו… והנה מסע ההתבגרות של חבורת הנערים באיה נאפה, כמו מראה מסנוורת לפרצוף של כולנו. אבל זה לא רק הם שטעו בדרך, כי מעבר לזיכוי הרשמי הם פשעו בכל הקשור לכבוד ולגבולות. הטעות היא שלנו, עם במה תקשורתית של חשיפת יתר, עם פרגון ל"גברים" במעגלים שונים, עם השמחה ההזויה לשירת "אנחנו מאמינים בני מאמינים" עת התברר שהצעירה האומללה בדתה את הסיפור, והם חופשיים שוב לצאת למסע לקראת הגיוס לצבא.

איה נאפה בקפריסין. החוק אינו המצפן היחידי.

בתום פירוט המסעות של בני ישראל על חניותיהם, בחזרה לגדת הירדן, ממוקמת אחת ההבטחות הכי מצוטטות במקורותינו: "וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ" (במדבר ל"ג נ"ג). כדי להיות מסוגלים להיות ראויים למשהו כזה, כדי לומר "כי לכם נתתי את הארץ הזאת" בגאווה (ועם יכולת לשים לרגע את הוויכוח הלגיטימי על גבולות בצד) הדרך חייבת להיות ראויה וצודקת.

אבל האם רק המסעות שקדמו לנו, הם אלו אשר מבטיחים לנו את אותה ירושה לנצח? איפה ההמשכיות?? בישראל 2019, אנחנו יודעים שהמסע לא תם ואין רגע של מנוחה בארץ זבת חלב ודבש. ברקע אלימות גואה, עוד לא הסדרנו דופק ממחאת הקהילה האתיופית וכבר אנחנו במסע לאיה נאפה, לרמלה ועוד… אלא שהפעם לא רק שאיבדנו את הדרך, גם שכחנו לחנות ולהגיד– רגע! תעצרו את המדבר, אני רוצה לרדת! זה לא השביל הנכון, ומכאן כנראה שלא נגיע לשום מקום בטוח. אחד הנערים ששוחררו מהמעצר באיה נאפה אמר שמדובר ב"נס גלוי", נער אחר הבטיח שמעכשיו הוא יתחזק באמונתו כי רק ה' יכל להביא לשחרורם. אם זו הדרך של נסים ואמונה – אנחנו לא ראויים לא לעצמנו ולא למקום הזה.

ערב תשעה באב, אין זמן טוב יותר לחנות רגע, ולחשב מסלול מחדש. החוק אינו המצפן היחידי, אלא גם הכבוד המוסר והמצפון האנושי. את המסע שלנו עלינו להתחיל מחדש עם עצמנו, עם ילדינו ועם שכנינו. לעבור ולחנות בכל בית, קהילה קהילה, בכיכר העיר ובבתי הספר במסע סיזיפי של חינוך לערכים ובעיקר – לעצור לחשבון נפש דחוף. עד שייאספו הכוחות לתקן, ועד שמטרת המסע תהיה בהירה וברורה מחדש לכולנו.


מעיין ארזי מלינרסקי היא מנהלת השיווק בבינ״ה

מאמרים נוספים: