אנו מתקרבים לסוף ספר דברים, ספר שכולו נאום של משה לעם לפני מותו. לפניו ניצבים כולם, והוא פונה אליהם בפנייה נרגשת לחדש את הברית שכרתו אבותיהם ארבעים שנה קודם לכן בסיני: “אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה’ אֱלֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל: טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ: לְעָבְרְךָ בִּבְרִית ה’ אֱלֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֶיךָ כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם: לְמַעַן הָקִים אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם וְהוּא יִהְיֶה לְּךָ לֵאלֹהִים כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְכַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב” (דברים כט, ט-יב)
שימו לב מי נכלל בברית, מיהו הציבור שאותו מקים משה לעם האלהים: ראשי השבטים, הזקנים והשוטרים, כל איש ישראל (לפי ההמשך הכוונה לגברים), הטף, הנשים, ו– הגר אשר בקרב המחנה. מוזר, אנו רגילים לחשוב שמי ששייך לברית הם בני ישראל, כלומר צאצאי 12 שבטי ישראל; והנה אנחנו רואים שכל מי שנמצא בקרב המחנה, גם מי שמוצאו האתני אינו מבני ישראל, גם הוא חלק מציבור שעומד להיכנס בברית עם אלוהים, ולהפוך לעמו. זו לא פליטת קולמוס: אותו רעיון חוזר על עצמו שוב בחידוש הברית השלישי, במעמד הר גריזים והר עיבל. יהושע בן נון מבצע אחרי הכניסה לארץ בעקבות המעשים שמשה מצווה בספר דברים בפרשה שקראנו בשבוע הקודם, פרשת כי תבוא. יש כאן פער בין ההוראה ואחר כך את הביצוע. הנה ההוראה:
וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר: אֵלֶּה יַעַמְדוּ לְבָרֵךְ אֶת הָעָם עַל הַר גְּרִזִים בְּעָבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן שִׁמְעוֹן וְלֵוִי וִיהוּדָה וְיִשָּׂשכָר וְיוֹסֵף וּבִנְיָמִן: וְאֵלֶּה יַעַמְדוּ עַל הַקְּלָלָה בְּהַר עֵיבָל רְאוּבֵן גָּד וְאָשֵׁר וּזְבוּלֻן דָּן וְנַפְתָּלִי: וְעָנוּ הַלְוִיִּם וְאָמְרוּ אֶל כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל קוֹל רָם: (דברים כז, יא-יד)
כאן נזכרים “כל איש ישראל” כשייכים ל12 שבטי ישראל, וישנה חלוקה מפורטת איפה יעמדו אנשי כל שבט ושבט. הרושם המתקבל הוא שבמעמד זה “העם” = צירוף אנשי כל השבטים. לעומת זאת, בעת הביצוע של ההוראה, לאחר הכניסה לארץ, התיאור שונה במקצת. הנה:
וְכָל יִשְׂרָאֵל וּזְקֵנָיו וְשֹׁטְרִים וְשֹׁפְטָיו עֹמְדִים מִזֶּה וּמִזֶּה לָאָרוֹן נֶגֶד הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם נֹשְׂאֵי אֲרוֹן בְּרִית ה’ כַּגֵּר כָּאֶזְרָח חֶצְיוֹ אֶל מוּל הַר גְּרִזִים וְהַחֶצְיוֹ אֶל מוּל הַר עֵיבָל כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה עֶבֶד ה’ לְבָרֵךְ אֶת הָעָם יִשְׂרָאֵל בָּרִאשֹׁנָה: (יהושע ח, לג)
כאן במפורש מצויין ש”הגר” כמוהו “כאזרח” עמדו יחד בברית, ולא רק בני השבטים. יש אפוא להבין שגם ההוראה של משה בספר דברים, שאמנם הזכירה רק את השבטים כבני ה”עם”, כוונה גם לאלה שנספחו לעם בתוקף הנסיבות של החיים במצרים, ואשר נדדו בקרב העם במדבר, נלחמו בעמלקים, ואחר כך באמורי ובעוג מלך הבשן; גם הם חלק אורגני מהמחנות בשבטים השונים, חונים אתם, ונלחמים שכם אל שכם באויבים המשותפים, וכולם יחד נקראים “עם ישראל”.
הקריאה החוזרת ונשנית בתורה שיש להתנהג בשוויון כלפי הגר, מפני שגם אנחנו היינו גרים (כלומר גרנו שם, אבל לא צמחנו מתוך האוכלוסיה הילידית) בארץ מצרים, קריאה זו נובעת אפוא משני ערכים: ערך השייכות וערך השוויון. הגר (לא מי שהתגייר, הגיור הוא מושג שהתחדש רק בימי שלטון יוון במאה השניה לפנה”ס) שייך למחנה, בתוקף היותו מחויב בברית דמים וחיים עם האתנוס של בני ישראל, וכל המחנה חוזר ומחדש פעמיים את הברית להיות עם ישראל, שיש לו אלוהים ששמו המפורש נזכר בקללות ובברכות הנאמרות לכולם, לאזרח ולגר כאחד. אבל כיון שאז כמו היום, קשה לאנשים לקלוט שיש אפשרות לשייכות בברית רעיונית למרות שהאחד הוא מצרי והשני הוא מאחד משבטי ישראל, ויש נטייה טבעית להפלות לטובה את האח, ולהתעלל לפעמים בזה שהצטרף, זה שאין לו משפחה בסביבה; כיון שטבעי להפלות בין אנשים, יש צורך להדגיש ש”תורה אחת תהיה לגר ולאזרח הארץ”, לשנן את ערך השוויון. זהו חוק הלאום של התורה.
מוטי ארד הוא מורה בישיבה החילונית בינ”ה ובבית המדרש.
