במרכזה של פרשת השבוע, פרשת ‘נח’, ניצב סיפור המבול שעומד בסתירה מוחלטת לחדוות היצירה של סיפורי הבריאה. העולם שנברא מן המסד ועד הטפחות, עומד בפני כליה. האל נעצב אל ליבו ולמעשה הוא מתייאש מהיכולת של בני האדם לעמוד ולקיים חיים מוסריים בעולם: “וַיַּ֧רְא אֱלֹהִ֛ים אֶת־הָאָ֖רֶץ וְהִנֵּ֣ה נִשְׁחָ֑תָה כִּֽי־הִשְׁחִ֧ית כָּל־בָּשָׂ֛ר אֶת־דַּרְכּ֖וֹ עַל־הָאָֽרֶץ׃ וַיֹּ֨אמֶר אֱלֹהִ֜ים לְנֹ֗חַ קֵ֤ץ כָּל־בָּשָׂר֙ בָּ֣א לְפָנַ֔י כִּֽי־מָלְאָ֥ה הָאָ֛רֶץ חָמָ֖ס מִפְּנֵיהֶ֑ם וְהִנְנִ֥י מַשְׁחִיתָ֖ם אֶת־הָאָֽרֶץ” (בראשית ו’ 12-13).
למרות הייאוש, האל אינו זונח לחלוטין את בני המין האנושי, וכך הוא מוצא את נח ומטיל עליו את המשימה לבנות תיבה שלתוכה יכנסו נוח ובני משפחתו יחד עם החיות על מנת לשמור גרעין לעולם המתחדש. הגזרה של האל והיעדר תגובתו של נוח, שאינו מאתגר את ההחלטה להשמיד את בני מינו, משאירה את פרשני המקרא בחוסר מנוחה. האם התגובה להשמדה העומדת בפתח צריכה להיות ציות עיוור ומשיכת כתפיים, האומנם זהו האדם שמכונה, “נֹ֗חַ אִ֥ישׁ צַדִּ֛יק תָּמִ֥ים הָיָ֖ה בְּדֹֽרֹתָ֑יו אֶת־הָֽאֱלֹהִ֖ים הִֽתְהַלֶּךְ־נֹֽחַ” (בראשית, ו’ 9).
אל מול המבוכה נחלץ גדול פרשני המקרא, רבי שלמה יצחקי (רש”י), הרואה בעצם בניית התיבה על כלל מדוריה וקומותיה תהליך המאתגר את המציאות הסובבת: “וְלָמָּה הִטְרִיחוֹ בְּבִנְיָן זֶה (בבניין התיבה)? כְּדֵי שֶׁיִּרְאוּהוּ אַנְשֵׁי דוֹר הַמַּבּוּל עוֹסֵק בָּהּ מאה ועשרים שָׁנָה, וְשׁוֹאֲלִין אוֹתוֹ מַה זֹּאת לְךָ? וְהוּא אוֹמֵר לָהֶם עָתִיד הַקָּבָּ”ה לְהָבִיא מַבּוּל לָעוֹלָם, אוּלַי יָשׁוּבוּ”.
דרכו של נוח לא צלחה, שכניו המשיכו במעשיהם הרעים והוא המשיך בבניין התיבה שמילטה אותו ואת משפחתו מגורלם המר. עיון חוזר בסיפורו של נוח מעלה שהמספר המקראי לא שבע רצון מהתנהגותו. על כן הוא מוצג כצדיק יחסית לבני דורו, וסיפורו מסתיים בכך שהוא משתכר ונפגע על ידי בנו, מפנה עלילתי שמדגיש את המורכבות של אישיותו הרחוקה מאות ומופת. סיפורו של נוח מראה שלעתים נקרית בידנו הזדמנות להציל את עצמנו ואת בני ביתנו, ולקוות שהסובבים יראו את מעשינו ובמקרה הטוב יפעלו כמותנו. כמו במקרה של נוח, המציאות שונה ונראה שגישה זו היא בעיקר כדי למרק את המצפון ולא כדי לעשות מעשה אמיתי ומעורר שינוי שישנה את המציאות החברתית הסובבת.
מסיפורו של נוח אנו יכולים ללמוד שאם ברצוננו לחולל שינוי, איננו יכולים להיות תמימים ולדאוג רק לנו ולבני ביתנו, מתוך תקווה שהשאר יבינו את המסר המגולם במעשינו הטובים. אם באמת ובתמים אנו רוצים לשנות, עלינו לפנות לדרך של אקטיביזם מהסוג שמציע דווקא אברהם בפרשיות הבאות. בשונה מנח שמקבל את הגזרה האלוהית במשיכת כתפיים, כאשר אברהם מתוודע לרצון להשמיד את העיר סדום הוא יוצא למאבק: “וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם, וַיֹּאמַר: הַאַף תִּסְפֶּה, צַדִּיק עִם-רָשָׁע. אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר הַאַף תִּסְפֶּה וְלֹא תִשָּׂא לַמָּקוֹם לְמַעַן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ. חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע חָלִלָה לָּךְ הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט. וַיֹּאמֶר יְהוָה אִם אֶמְצָא בִסְדֹם חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר וְנָשָׂאתִי לְכָל הַמָּקוֹם בַּעֲבוּרָם” (בראשית י”ח 23-26)
התנהגותו של אברהם מסמלת את ההתנהגות ההופכית מהגישה של נח – הכוללת קבלת הגזרה ופניה לשמירה על התא המשפחתי. אברהם פונה למציאת פתרון שאינו מסתפק ביחיד וסביבתו הקרובה, אלא בחיפוש אחר פתרון לחברה בכללותה, צדיקים ורשעים כאחד. אמנם, גם אברהם נכשל בשליחותו, העיר חרבה והנמלטים ממנה לא פנו לדרך הישר. אולם שליחותו של אברהם משאירה לדורות הבאים קריאת כיוון הרואה באחריות הכוללת ערכים שיש להמשיך ולשאוף לקיימם במציאות ולא רק כרעיונות נשגבים.
אברהם אייזן הוא מנהל מחלקת החינוך בבינ״ה.
