כמחנך מזה שנים רבות, אחת השאלות הגדולות שמלווה אותי נוגעת לדרך בה ניתן לעשות שינוי חברתי. כיצד ניתן לשנות את המציאות? כיצד אני יכול ללמוד לתקן עוול או לשפר את החברה והעולם בו אני חי?
עבור האופטימיים, ויש שיגידו הנאיביים בינינו, פרשת השבוע מזמנת את סיפורן של בנות צלופחד.
מעשה שהיה כך היה: צלופחד הלך לעולמו מבלי להשאיר בנים לרשת אותו. מכיוון שכך, נחלתו תועבר אל מחוץ למשפחה. אך לצלופחד היו חמש בנות יוצאות דופן: מחלה, נעה, חגלה, מלכה ותרצה. הן ניגשות לפני השלטונות המוסמכים ומבקשות כי יתוקנו תקנות חדשות שיסדירו את הנושא. ברוח החברה השבטית והגברית של תקופתן הן בוחרות את הטיעון המנצח שלהן: “לָ֣מָּה יִגָּרַ֤ע שֵׁם־אָבִ֙ינוּ֙ מִתּ֣וֹךְ מִשְׁפַּחְתּ֔וֹ כִּ֛י אֵ֥ין ל֖וֹ בֵּ֑ן, תְּנָה־לָּ֣נוּ אֲחֻזָּ֔ה בְּת֖וֹךְ אֲחֵ֥י אָבִֽינוּ”.
ומה עושה השלטון? מקבל את הטיעון, מחבק את הפתרון ומתקן בהחלטה מהפכנית את סדרי הירושה במקרים כמו של בנות צלופחד.
כמה כיף וקל למחנך ליברלי, הומניסט ופמיניסט להתמוגג ולהאדיר את חמשת הנשים האלה. הן ראו עוול והחליטו שלא לעבור לסדר היום. הן ניסחו את פנייתן, הגיעו לגורם השלטוני המוסמך לכך וזכו לרפורמה ששינתה את חייהן ואת חיי משפחות רבות אחריהן.
כמה שזה נפלא ככה זה מרגיש לא אמין.
כל מי שעוסק קצת בעשייה חברתית, או פשוט ניחן בזוג עיניים בראשו, יודע שבדרך כלל תיקון עוול היסטורי אינו תהליך כזה פשוט – הרי בגירסת בנות צלופחד של המציאות, כבר הוועדה הראשונה שעסקה באלימות המשטרתית ובגזענות כלפי יוצאי אתיופיה בישראל הייתה גומרת את העבודה, גני הילדים לגילאי 0-3 היו מזמן חלק אינטגרלי ממערכת החינוך שלנו, מערכת החינוך עצמה הייתה מתבססת על מורות ומורים שאינם צריכים להתבייש בתלוש המשכורת החודשי שלהם, ומצעדי הגאווה השנתיים היו מתקיימים רק לזכר המאבק שהסתיים בשיוויון זכויות מגדרי מלא לכולם.
וואלה. טוב. זה לא קרה…
בצד השני של פרשת השבוע ושל גישת השינוי החברתי עומד וממתין לו פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן.
פינחס בן אלעזר בן אהרון הכהן כואב את המציאות החברתית של בני ישראל אשר מתערבבים עם בנות מואב ומאמצים את אלוהיהן. הריבון, במקרה הזה אלוהים בעצמו, כבר ניסה להתוות את הדרך, קבע את החוק והסמיך את מערכת המשפט להיאבק בתופעה. בעוד מערכת המשפט עומדת חסרת אונים, קם לו אדם מן השורה (פריבילגי ממשפחה מיוחסת, אבל בכל זאת אדם מין השורה), לוקח את החוק לידיים ורוצח קבל עם ועדה את זמרי בן סלוא, ראש משפחה משבט שמעון, ואת כזבי בת צור (לפעמים התנ”ך ממש בוטה כשהוא רוצה להדביק למישהי תדמית שלילית). בעוד העם כנראה עומד ומשתומם על האלימות הגולמית הקשה, נותן האל גושפנקא למעשיו, מעניק לו את בריתו ואפילו מוסיף ג’וב מקורב לו ולבני ביתו.
כמה קשה למחנך ליברלי, הומינסט ופמיניסט עם סיפורו של פינחס.
זה הפתרון? אלימות ורצח?! האם התנ”ך באמת משאיר אותנו עם רוצח פודמנטליסט קנאי כמודל לחיקוי לשינוי חברתי?
בפילפוליי עם תלמידים במהלך השנים הוצאתי מהפרשה שלנו את הלקח הבא: אם אתה באמת רוצה לשנות משהו, תהיה מוכן להלחם על המטרה שלך.
בשלב זה אני מרגיש מחוייב בהערת ביניים – על מחנכים להיות זהירים בלשונם. אלו המתיימרים לחנך (קל וחומר שרי חינוך) ולהעמיד דורות של תלמידים ותלמידות צריכים להישמר ולשקול את מה שהם אומרים. כפי שכבר נאמר: חיים ומוות ביד הלשון. לכן אהיה ברור -עבורי פינחס מהווה את הקו האדום, על מעשיו יש ציווי “אל תעשה” שדגל שחור מתנוסס מעליהם. מי שעושה מעשה פינחס, שליסל או יגאל עמיר, מפר את הברית הבסיסית בינינו כעם ובני אנוש ומוציא את עצמו רחוק מחוץ למחאה הלגיטימית.
ואחרי שסייגתי את דבריי, אבהיר מה הקשר של פינחס לבנות צלופחד. מסמיכות הפרשות אני לומד שאין סיכוי שהסיפור של בנות צלופחד היה כזה פשוט. חסר פה חלק בסיפור. דרשנים לאורך הדורות תמיד הוסיפו מדרשים וסיפורים מופלאים כשמשהו בסיפור היה חסר. אם כן, לאור פרשיית פינחס, אני דורש לספר את סיפורן של בנות צלופחד – קצת אחרת.
זה היה מאבק, ואפילו מאבק קשה. בהתחלה אף אחד לא נתן להן סיכוי. אמרו להן שככה זה. אמרו להן שיידעו את מקומן ושיגידו תודה שבכלל הוציאו אותן ממצרים (כי מה שעושים שם לנשים הרבה יותר גרוע). אבל הן התעקשו, עברו אוהל אוהל ועשו נפשות לרעיון שלהם. הן חסמו בגופן את שבילי המדבר ככה שאנשים נתקעו שעות על הגמלים שלהם בחום של מואב בחודש יולי. האשימו אותן מימין בבריונות ואלימות, הקשו עליהן משמאל שהן בוחרות בטיעונים שרק משמרים את החברה הפטריאכלית שמדכאת את הנשים. לקח להם חודשים להיאבק רק על הזכות לעמוד ולהשמיע את הטיעונים בפני ההנהגה, וגם אז השינוי הגיע רק כאשר אלו הבינו שהציבור עומד לצד גיבורות ישראל הנועזות ושלא ניתן למסמס אותן בעוד ועדת בדיקה שבטית/ממלכתית/אלוהית. לבסוף נעמדו מאחריהן גם ההנהגה הבכירה של העם והכריזו שאלוהים בעצם תמיד היה בעדן וראה את דבריהן ככנים ונכונים.
אחרי המדרש הזה, אתם בטח שואלים עצמכם למה לא שמעתם קודם את הסיפור המופלא הזה של חגלה, נעה, מחלה, מלכה ותרצה. התשובה שלי היא שזה מכיוון שהן לא חצו את הגבול שפינחס חצה. הן נלחמו בעוז ובעיקשות אך לא האמינו שהמטרה מקדשת כל אמצעי. פינחס נותר לדראון עולם רוצח קנאי, בעוד שבנות צלופחד התחילו כנגד כל הסיכויים את המסע המופלא של בני ובנות ישראל אל עבר שיוויון ההזדמנויות המגדרי. צאו ולימדו מהן.
יובל לינדן הוא מנהל מחלקת מכינות ושנת שירות בבינ”ה.
