כמה ימי טומאה חלים על אשה שילדה בן זכר וכמה ליולדת נקבה? מה הדיאגנוזה שנותן הכהן לסַפַּחַת, בַהֶרֶת או צָרָעַת? כמה ימי טומאה לכל מחלה ואיך מטהרים אותה? האם ניתן לטהר גם את הבגדים שחטפו את המחלה על הדרך או שדינם שריפה?
התשובות לשאלות אלו ועוד רבות וטובות מרכיבות את פרשת תזריע אשר אנו קוראים השבוע. זהו רצף תיאורים שנראה מתאים יותר לספר הדיאגנוזות של הרופא בקופת חולים הקרובה לביתך מאשר לפרשת השבוע. ואכן קשה לקרוא את תיאור ההנחיות לכהן ולדמיין משהו אחר מאשר הסיטואציה המוכרת לנו כל כך שאנחנו נדרשים להיוועץ ברופא על מנת להירפא מהוירוס התורן שהתגלגל אלינו הביתה מגן הילדים, ומאז מתעקש לעשות שמות בסדר היום המשפחתי וברציפות של כולנו במסגרות הלימודים ובעבודה.
באופן כללי אפשר לומר שליהודי המודרני, בטח זה החילוני, קצת קשה להתחבר לכל נושא הטומאה והטהרה. הרי רשימת החיות הלא כשרות מהפרשה הקודמת מרגישה כמו ביקורת מסעדות על החדשה של אסף גרניט, וטבילה במקווה מים מתחברת יותר לביקור בים או בנחלי הצפון השוצפים (זאת כמובן כאשר גשמי הברכה של חורף הזה יואילו בטובם להתעדכן שעברנו לשעון קיץ ושזמנם חלף).
אבל בתוך הרעיון של טומאה וטהרה חבוי מסר חשוב על טיבם של בני האדם ועל משמעות מעשיהם. בניגוד לרשימת החיות מעוררת התאבון מהפרשה הקודמת, בני אדם אינם רק טמאים או רק טהורים – הם גם וגם. מה מעביר אותם ממצב למצב? המעשים שלהם וההתנהלות שלהם בעולם הזה. הפרקים של פרשת השבוע הנוכחית ושל רבים אחרים בספר ‘ויקרא’ מלאים בהנחיות שנועדו לעזור לאדם לשמור על עצמו במצב טהור ולהימנע, או לפחות לצמצם, מצבים של טומאה.
הרב ישראל מסלנט, מהוגי תנועת המוסר בליטא במאה ה-19, העיר על הנטייה להתמקד בדיני הטומאה והטהרה הקשורים לפולחן הדתי לעומת החוקים הקשורים ליחס בין אדם לחברו. ב”איגרת המוסר” הוא מדגים על דרך המשל:
“חלק גדול מאחינו בני-ישראל, כמעט רובן ככולם, לא יאכלו בלי נטילת-ידים חלילה, אף גם בעת אשר ירעבו ויצטערו הרבה. ובלשון-הרע החמורה, בנקל יעברו עליה גם בלי תאווה גדולה. עתה הננו רואים, כי עיקר השמירה מהעבירה היא רק לעשות את ההרגל טבע אצל האדם.”
המשל של הרב מסלנט מזכיר לי סיפור של חבר דתי-הלכתי על נסיונותיו לשמור על האוכל שהביא לעצמו מהבית לארוחת הצהריים במקום העבודה: בהתחלה הוא ניסה את מזלו בכך שכתב על פתק על הסנדוויץ’ – אוכל אישי מהבית- חשש לגזל. לאחר שהאיום בגזל לא הרשים את עושקי הסנדוויץ’ הוא שינה את הפתק ל- חשש לחלב נוכרי. מעתה והלאה, סיפר החבר, כבר לא נתקל במדף ריק כשבא לאכול את ארוחת הצהריים שלו.
אז איך בכל זאת אפשר לשמור על עצמנו מטומאה שקשורה דווקא ביחסים בינינו ובין חברינו? על פי הרב מסלנט עלינו ליצור הרגלים טבעיים וחוקים ברורים אשר יישמרו על המוסריות של מעשינו.
הפתרון שמציע הרב מסלנט יכול לתרום לנו בימים אלה, בהם הקמפיינים המפלגתיים מגיעים לעוצמות ותהומות של התמקדות בשלילי, לשון הרע, עלילות דם וטעם נפגם. מהסרטונים חסרי הבושה של הליכוד TV, דרך הסרטון הספק-פלילי של אורן חזן ועד לשימוש הנפוץ מדי במילה החריפה “בוגד” מכל רחבי המפה הפוליטית – ניכר שהחוקים והסייגים אשר נועדו לשמור על טוהר הבחירות איבדו מכוחם. כתוצאה מכך פיתחנו הרגלים רעים ולמצער גם אדישות להתנהלות השלילית של הרוב המוחלט של הקמפיינים הפוליטיים.
עיון בחוקים והנהלים שעליהם מופקדת ועדת הבחירות המרכזית מראה שיש פה בעיה כפולה – ראשית, מדובר בקובץ חוקים לא מעודכן אשר לא לוקח בחשבון את עוצמת המדיה החברתית המודרנית. ההקפדה על פסילת או אישור סרטוני התעמולה הארכאיים כאשר הרשתות החברתיות זרועות בסרטונים שליליים, ספק פליליים, באין מפריע. שנית, הבעיה מתעצמת כאשר אנחנו סלחניים מדיי לנורמות פסולות שמובלות דווקא על ידי אלו המבקשים לקבל מנדט להנהיג את העם.
בתרבות הבריטית הפוליטית נוצר הביטוי “It’s not done” כדי לתאר משהו שחוקי לעשותו אבל בכל זאת אין לעשותו. עלינו לפעול יחד על מנת לכונן מחדש את יישום הביטוי הזה בתרבות הפוליטית והציבורית שלנו כאן בארץ. הבחירות הקרבות הן רגע שיא מהבחינה הזאת, להחליט לאן פנינו מועדות לא רק מבחינת הרכב המפלגות בכנסת, אלא גם מבחינת היכולת שלנו לטהר את עצמנו מהתנהלות שלילית, פסולה וטמאה.
יובל לינדן הוא מנהל מחלקת מכינות ושנת שירות בבינ”ה
