בשבוע האחרון אני נמצא בנסיעת עבודה ברחבי ארה”ב. הפגישות והאירועים שהשתתפתי בהם במהלך הביקור הן הזדמנות מרתקת לשמוע מפי החברים והקולגות על הדילמות של הישראלים שבחרו להעתיק את חייהם, באופן זמני או קבוע לאמריקה.
כבן להורים שעלו לארץ וקבעו בה את חייהם שאלת העתקת המגורים תמיד ליוותה אותי. מה גורם לאדם להרגיש שהמקום אשר נולד בו אינו המקום עבורו? האם המעבר הוא זמני? מה הן הנסיבות הלגיטימיות המצדיקות מעבר? סכנת חיים? רווחה כלכלית? אולי בכלל מדובר ברצון הרחב יותר של הגשמה עצמית?
בתוך כל השאלות האלו פרשת השבוע שלנו, פרשת “וישלח” מפגישה אותנו עם אחד מאבות הרילוקיישן, יעקב אבינו. לכאורה, הפשט של סיפור היציאה של יעקב מארץ כנען הוא סיפור הפליט הקלאסי- נמלט על נפשו מאחיו בעקבות גניבת הבכורה. אך המציאות של החלטות יעקב מעידה שאחרי ההמלטות הראשונית נמצאו סיבות נוספות להשארות ארוכת טווח בארם: להתאהב באישה מקומית, להתחתן עם אחותה, להתחתן עם האהובה המקורית ולבסוף לעבוד עוד 6 שנים על מנת לצבור ילדים, צאן, עבדים, גמלים וחמורים.
ואכן, נראה כי העזיבה של ארץ כנען בתקופת האבות הייתה האסטרטגיה הבולטת על מנת להשיג עושר ורמת חיים- אברהם, יעקב ובניו כולם צברו די והותר נקודות בתוכניות “הנוסע המתמיד” במהלך המסעות למצרים וארם. אותן תקופות רילוקיישן הן שנתנו להם את ההזדמנות הכלכלית להשיג את עושרם בחו”ל ולחזור ארצה ברכוש גדול.
71 שנה לאחר הקמת המדינה נראה שרבים וטובים מבני ובנות הארץ הולכים בדרכם של אבותינו ואימותנו בעודם נמצאים על קו בין ישראל ובין המרכזים הכלכליים הגדולים של ימינו. בין אם אנו רואים תופעה זאת כחיובית או שלילית, אין ספק שאנו עדים ליצירתה של פזורה ישראלית בנוסף על הפזורה היהודית אשר קדמה לה. קהילות אלה אומנם דומות במובנים רבים אך יש ביניהם גם הבדלים מהותיים.
במהלך הביקור של במרכז הקהילתי היהודי (ה- JCC- Jewish community centre) בלב עמק הסילקון בפאלו אלטו פגשתי גם את אלה וגם את אלה- מצד אחד בני ובנות הקהילה היהודית של ארצות הברית ומצד שני בני ובנות הישראלים אשר היגרו מסיבות שונות לערש החדשנות וחזית הטכנולוגיה של ימינו ואשר מתחבטים באותן שאלות שהעסיקו גם את יעקב אבינו- האם השהות שלו בארם היא זמנית או קבועה? ואם ההכרעה היא לחזור, אז מתי הרגע המתאים לכך?
אולי הקמת המשפחה הביאה את יעקב לרצות שילדיו יגדלו באותה תבנית נוף מולדת שהוא עצמו גדל בתוכה, אולי ההצלחה החומרית של יעקב הביאה אותו למצב בו הוא השיג רווחה כלכלית מספקת אשר תאפשר לו לחזור ארצה או אולי ארם אף פעם לא באמת הרגיש לו כמו בית והוא הבין שעליו לשוב הביתה.
ומה היחס שלנו לאנשים שהיגרו?
המסורת היהודית עסקה רבות בשאלת ההיתר והאיסור לעזוב את ארץ ישראל. הרמב”ם כתב על כך:
“אסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ לעולם, אלא ללמוד תורה או לישא אישה או להציל מין העכו”ם (עובדי כוכבים ומזלות), ויחזור לארץ, וכן יוצא הוא לסחורה. אבל לשכון בחוצה לארץ אסור, אלא אם כן חזק שם הרעב, עד שנעשה שוה דינר חטין בשני דינרין…” (רמב”ם, הלכות מלכים ה’, ט’)
הרמב”ם מדגיש את ההגבלות על יציאה זמנית מהארץ ואת האיסור על השתקעות בארצות הניכר. מעניין ומייצג לשים לב לעובדה שהרמב”ם בעצמו לא פעל והתגורר בארץ ישראל ולכן כתיבתו, כמו זו של חכמי התלמוד וראשי הקהילות השונות בגולה היהודית לאורך הדורות נגועות בסתירות פנימיות רבות.
השאלות והדילמות שחלפו בראשו של יעקב אבינו מלוות רבים מבנות ובני ישראל המודרניים אשר יוצאים לרחבי העולם כדי לשבור שבר, להשיג רווחה כלכלית או למצוא הגשמה עצמית. נראה שבהחלט ניתן לראות שה- ד.נ.א. של היחסים המורכבים עם הארץ, היציאה והשיבה אליה הם חלק מהסיפור יהודי כבר מראשית סיפורי האבות, דרך ספרות חז”ל לדורותיה ועד לסטראטאפיסטים של עמק הסילקון בראשית המאה ה-21.
מהשיחות שלי בימים האחרונים אני מבין עד כמה המצב עם הקהילות היהודיות ברחבי העולם הוא רגיש ונפיץ. תחושת החיבור לישראל בקרב הדור הצעיר היא חלק מהסוגיה הרחבה יותר של המשכיות יהודית ונכון יהיה להקדיש את הזמן לבחון לעומק את המטרות המשותפות שלנו. בתוך התמונה המורכבת הזאת יש לשים לב גם לקהילת הישראלים בתפוצות ולשאלות השונות והייחודיות המעסיקות אותם.
בתמונה: תיקון ליל שבועות בישיבה החילונית של בינ”ה בפאלו-אלטו
יובל לינדן הוא מנהל מחלקת מכינות ושנת שירות בבינ”ה.
