יעקב יורד עם משפחתו למצרים, לשבור את הרעב הכבד ששרר בארץ. לאחר שבע-עשרה שנה של חיים במצרים, קורא יעקב לבניו ומברך אותם לפני מותו. הוא כבר זקן מאוד וכמעט לגמרי עיוור, אבל צלול מאוד וחכם – ולפני מותו הוא מבקש לעצב את המתרחש בהמשך באמצעות סדרה של ברכות.
הוא קורא לבניו ואומר להם “הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים; הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ בְּנֵי יַעֲקֹב וְשִׁמְעוּ אֶל-יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶם” (בראשית מ”ט 1-2). יעקב מייצר מעמד דרמטי למדי, ומתחיל לברכם אחד אחד. תיאור הברכות ציורי מאוד ויפה בהחלט, אבל אני מבקש להתעכב רגע על ברכת יעקב לשמעון ולוי, או יותר נכון, על ההיעדר הבולט של ברכתו אליהם.
יעקב לא מברך את שמעון ולוי. למרות שהוא מרעיף תשבחות ונבואות לעתיד על שאר האחים, משבח ומהלל אותם ומאחל להם רק טוב, שמעון ולוי זוכים לנזיפה. נביא זאת בתוספת פירוש בסוגריים:
“שִׁמְעוֹן וְלֵוִי, אַחִים
כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם (חרבותיהם הם כלי חמס שנגנבו מבני שכם, השתמשו בכלי חמס ורשע);
בְּסֹדָם אַל-תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל-תֵּחַד כְּבֹדִי (לא ייזכר שמי איתם ועם מעשיהם):
כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ (בכעסם הרגו את אנשי שכם)
וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ-שׁוֹר (ובתאוותם רצו להרוג את יוסף, המכונה גם שור בספר דברים);
אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה; (ארור כעסם החזק וזעמם הקשה)
אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל”.
(בראשית מ”ט 5)
לפנינו גם סדרת האשמות וגם נבואת חורבן. ראשית, יעקב מאשים את שמעון ולוי בשני מעשים מגונים. ראשית, כשאנשי שכם החזיקו בכוח את דינה (אחותם של שמעון ולוי) וכנראה גם אנסו אותה, התגנבו האחים לעיר וטבחו בתושביה. שנית, על פי הפרשנות המסורתית, ככל הנראה מאשים יעקב את שמעון ולוי על כך שתכננו להרוג את יוסף ולבסוף על כך שמכרו אותו. כי כתוב “וַיֹּאמְרוּ, אִישׁ אֶל-אָחִיו… וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ”. רש”י עשה חישוב והגיע למסקנה שבתנאים החברתיים בין האחים, סביר להניח שהיו אלה שמעון ולוי שהציעו להרוג את אחיהם הקטן.
יעקב מודיע כי אינו רוצה שום קשר לשמעון ולוי, וקובע כי הם יפוזרו ולא ישבו אחד ליד השני. בדיעבד אנחנו יודעים כי בני שבט לוי אכן לא קיבלו נחלה ונאלצו לנדוד בין גורן לגורן לנדב מעשרות ותרומות ולשרת כל חייהם במקדש, ובני שמעון אכן לא ישבו ליד לוי. בני השבט היו עניים וסופרים ומלמדי תינוקות והיו צריכים לנדוד בארץ. אנו רואים כאן גמול על מעשיהם שיתבטא בצורת מידה כנגד מידה: בחייהם היו אחים קרובים ועתיד השבטים שיגדלו להיות רחוקים אחד מהשני.
ללמוד מהשיעור של שמעון ולוי
יעקב מתייחס בדבריו לבניו לכעס העוטף את מעשיהם כל העת. כלפי יוסף וכלפי חוטפי דינה בשכם. אבל האם עתידם של שמעון ולוי גזור ממעשיהם בעבר? האם אין להם מקום לתיקון? ואולי דברי יעקב “מקבעים” אותם בצדדים השליליים שבהם ובתחושת קיפוח?
מניעת הברכה משמעון ולוי אינה בשל כעסם: הכעס כשלעצמו מצוי בכולנו, ומוטב שנכיר בו. אבל שמעון ולוי אינם יודעים כיצד “לטפל” בכעסם, והוא מביא אותם לכדי הרג: “כי באפם הרגו איש…”, הם נכשלו לא בכעס אלא בניתובם של הכוחות המניעים העצומים הגלומים בכעס: “וברצונם עקרו שור״.
שמעון ולוי מפגישים אותנו עם כעס, חמת-זעם והכוח העצום שלהם להניע פעולה. בנישולם מהנחלה ובפיזורם קובע יעקב שהם לא ראויים למעשה להוביל את העם בשלב הבא של קיומו, שלב הישיבה בארץ. מנהיגות, אומר להם יעקב, דורשת שליטה בעצבים. היא דורשת איפוק.
בשבוע האחרון התקיימו במקומות שונים ברחבי הארץ הפגנות שקראו ל׳חומת מגן׳ נוספת, למבצע צבאי נרחב של צה״ל בגדה המערבית. בניגוד לעמדותיהם חמומות המוח של כמה מקברניטי הממשלה, צה״ל לא מתכוון לצאת למבצע כזה, כי הוא יודע שהדבר יעלה בחיים רבים של חיילים, ונקל להניח שגם בחייהם של אלפי תושבים פלסטינים.
כאזרחי מדינת ישראל שרוצים בטובת המדינה ובשלום חיילי צה״ל, וכבני אדם שקדושת החיים חשובה להם, אנחנו צריכים להודות בכל בוקר לקצונה הבכירה בצה״ל שנוהגת באיפוק ומרסנת את הדרג המדיני. צה״ל נותר חומת המגן היחידה שלנו אל מול הלאומנות חמומת המוח ושטופת הזעם של אחדים משרי הממשלה. הקריאה לצאת למבצע צבאי נוסף בגדה המערבית, כמו הקריאה לכבוש מחדש בכוחות קרקעיים את רצועת עזה, הן קריאות חסרות אחריות, חסרות מעוף ונטולות מנהיגות אמיתית.
והכי חשוב: הפעולות הללו לא יעצרו את הטרור. אם כבר, להיפך – פעולה חסרת אחריות ורמיסת הקשרים החשובים שנרקמו עם מנגנוני הביטחון הפלסטיניים, תגרום למכת טרור הרבה יותר קשה, שלא לדבר על מכה דיפלומטית קשה. בתקופה שבה אדם אחד מכהן גם כשר ביטחון וגם כשר חוץ (וגם כשר הבריאות ושר העלייה והקליטה כמובן), לא בטוח שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו דבר כזה.
הזעם שיש בנו על הטרור המשתולל, על החיים של אזרחים חפים מפשע שקופחו ושל חיילים שמתו בדמי ימיהם על ידי מרצחים חסרי רחמים – הזעם הזה הוא הגיוני מאוד. כל מי שיש לו לב שותף לאימה ולכעס הנוראיים על אנשים שקוברים את יקיריהם בגלל טרור. אבל אסור לנו לתת לזעם הזה להניע אותנו. דווקא בימים כאלה, קשים ככל שיהיו, עלינו לזכור את שמעון ולוי – ש״אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה״.
ירין רבן הוא מורה לפילוסופיה יהודית בישיבה החילונית של בינ״ה בתל אביב, וחוקר חילוניות יהודית.
