פרשת “ויחי” חותמת את ספר בראשית, ואת רצף הדרמות המשפחתיות של אבותינו ואמותינו; פרשה של סיכום וסגירות מעגלים, ביניהם: חייו של יעקב, התכנסות של האחים לקראת מות יעקב וסיכום חייו של יוסף. סיומו של חומש בראשית מזמין אותנו להביט מלמעלה על ספר שנפתח בבריאת העולם והאדם ועד למימוש ייעוד האדם לאור הסיפורים והברכות הרבות – חיים שלמים מלידות ועד מוות המתוארים באנושיות רבה ונראה שכל אחד ואחת מאיתנו עשויים לקחת חלקים מהסיפורים הללו ולמצוא בהם את עצמו/ה ואת משפחתו/ה.
סיומו של בראשית מסמל גם את המעבר ממשפחה למעגל רחב יותר של עם. משפחת יעקב מתרחבת לשבטי ישראל היורדים למצרים ובפתח ספר שמות, המלך פרעה הוא הראשון לזהות את המעבר מיחידים ל”עם בני ישראל” – ובמילותיו של המשורר אמיר גלבוע: “פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם והוא מתחיל ללכת”.
רגע לפני מותו, יעקב מבקש מיוסף שיקבור אותו במערת המכפלה לצד לאה, אשתו הראשונה, ועל ידי כך “להיאסף אל אבותיו” ולהיקשר לשרשרת הדורות שקדמו לו. זה המקום שאליו הוא מבקש ללכת, אך לא פחות מכך הוא עסוק גם במה שהוא משאיר אחריו, ובמבט לעבר הדורות הבאים. ראשית, הוא מזמין את יוסף ואת בניו, אפרים ומנשה, לקבל ממנו ברכה, ובהמשך הוא מברך כל אחד מהבנים בברכה ייחודית שמעבירה אותם מיחידים לקבוצות או לקהילות בתוך עם.
הקשר בין הביוגרפיה האישית של יעקב, לבין האופן שבו הוא בוחר לברך את יוסף ואת בני יוסף, מביאה נקודת מבט מעניינת בקשר למבנים משפחתיים, ולאפשרות שלנו לבחור ולהשפיע:
ה וְעַתָּה שְׁנֵי-בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, עַד-בֹּאִי אֵלֶיךָ מִצְרַיְמָה–לִי-הֵם: אֶפְרַיִם, וּמְנַשֶּׁה–כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן, יִהְיוּ-לִי … יג וַיִּקַּח יוֹסֵף, אֶת-שְׁנֵיהֶם–אֶת-אֶפְרַיִם בִּימִינוֹ מִשְּׂמֹאל יִשְׂרָאֵל, וְאֶת-מְנַשֶּׁה בִשְׂמֹאלוֹ מִימִין יִשְׂרָאֵל; וַיַּגֵּשׁ, אֵלָיו. יד וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶת-יְמִינוֹ וַיָּשֶׁת עַל-רֹאשׁ אֶפְרַיִם, וְהוּא הַצָּעִיר, וְאֶת-שְׂמֹאלוֹ, עַל-רֹאשׁ מְנַשֶּׁה: שִׂכֵּל, אֶת-יָדָיו, כִּי מְנַשֶּׁה, הַבְּכוֹר…. יז וַיַּרְא יוֹסֵף, כִּי-יָשִׁית אָבִיו יַד-יְמִינוֹ עַל-רֹאשׁ אֶפְרַיִם–וַיֵּרַע בְּעֵינָיו; וַיִּתְמֹךְ יַד-אָבִיו, לְהָסִיר אֹתָהּ מֵעַל רֹאשׁ-אֶפְרַיִם–עַל-רֹאשׁ מְנַשֶּׁה. יח וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אָבִיו, לֹא-כֵן אָבִי: כִּי-זֶה הַבְּכֹר, שִׂים יְמִינְךָ עַל-רֹאשׁוֹ. יט וַיְמָאֵן אָבִיו, וַיֹּאמֶר יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי–גַּם-הוּא יִהְיֶה-לְּעָם, וְגַם-הוּא יִגְדָּל; וְאוּלָם, אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ, וְזַרְעוֹ, יִהְיֶה מְלֹא-הַגּוֹיִם. כ וַיְבָרְכֵם בַּיּוֹם הַהוּא, לֵאמוֹר, בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר, יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה; וַיָּשֶׂם אֶת-אֶפְרַיִם, לִפְנֵי מְנַשֶּׁה. (בראשית מח)
אפרים ומנשה, שני בני יוסף, מקבלים את ברכת יעקב הסב, כאילו היו בניו; יעקב עושה עמם את אותו תרגיל סביב הבכורה של עשו אחיו, כאשר רבקה לקחה אותם לקבל את ברכת אביהם יצחק, רק שהפעם יעקב פועל באופן מודע, ומעניק את הברכה הבכירה יותר דווקא לבן הצעיר יותר, ועל ידי כך מנבא את זרעו של הבן אפרים כמי שיפרה וירבה יותר מאחיו הבכור מנשה.
יעקב לא מתעלם מהמעמד של הבכורים במשפחה, ועל כן הוא משווה את אפרים ומנשה לבניו ראובן ושמעון , ומבקש לברך אותם כאילו היו בניו שלו. בנוסף, הוא יוצר היררכיה הפוכה ונותן דוקא לאפרים, הצעיר מבניהם את הברכה הבכירה יותר. נשאלת השאלה כמה בחירה היתה ליעקב לפעול בתוך מודל שהוא גדל לתוכו ולמד אותו מאמו, רבקה? האם הייתה זו נבואה של ממש שחייבה אותו להיות נאמן לזרעו של אפרים או האם הוא לא הכיר אפשרות אחרת לאור חוויית הילדות שלו?
תיאוריות ויצירות רבות, נכתבו על משפחה, הן כמוסד משמעותי אשר משפיע על הסדר החברתי ומאפשר תהליכי סוציאליזציה בין הבית לבין מה שקורה מחוצה לו, והן כבסיס שמתוכו ניתן לחולל שינוי אשר מתחיל במשפחה ומתרחב הלאה לקהילה ולחברה.
דוגמא רלוונטית ובוערת על הניסיון שלנו לעורר שינוי בקהילה ובחברה מצאתי השבוע במעשיה של פרופ’ רוחמה וייס אשר הובילה משלחת של ישראליות וישראלים שיצאה לקפריסין, על מנת לתמוך באישה הבריטית אשר התלוננה כי נאנסה על ידי שנים עשר ישראלים באיי נאפה בקיץ האחרון. המניע שלה לצאת, הגיע מתוך חוויה אישית, והפעילות שלה התרחבה לתיקון עולם חברתי בחברה שסביבה. הנה מעט מדבריה:
“אם מתהפכת לי הבטן כל כך הרבה זמן זה אומר שאני צריכה לקבל החלטה. כשלי זה קרה לא האמינו לי, לא היו שם בשבילי. אני רוצה לומר שזה לא יקרה יותר. זה נדר לעצמי ולדורות הבאים. אנחנו צריכות להיות שם ולהגיד שלא ניתן שישתיקו יותר נשים “
פרשת ויחי לא מבקשת רק לעשות במותם של יעקב ויוסף, אלא מבקשת להתמקד בברכות, בהסתכלות קדימה על העתיד, בעיצובו ובאפשרות להתרחב ולגדול. גם אני מבקשת לשים על כך דגש ולשאול מהי הדרך בה אנו, חברה הבנויה משבטים שבטים ומשפחות משפחות, בוחרים לעצב את עתידנו. הפרשה מזמנת אותנו לשאול מהי ברכת “ויחי” שלנו אל מול התהליכים החברתיים שמתרחשים במציאות הישראלית – איפה עלינו לשכל את ידינו על מנת לחולל שינוי ולבחור בטוב?
יעל הירש בידרמן היא מנהלת משאבי אנוש בבינ”ה – התנועה ליהדות חברתית