במרכזה של פרשת השבוע, וישב, ניצב סיפורם של יוסף ואחיו, סאגה רצופת יצרים ותככים שלא הייתה מביישת את הכותבים בערוצי הטלנובלות. המאבק בין עשרת האחים לבין הבן המועדף מהווה המשך לשורה של סיפורי מאבק פנים משפחתיים השזורים לכל אורכו של ספר בראשית: קין הרוצח את אחיו הבל, ישמעאל המגורש מפני אחיו יצחק, יעקב הגונב את בכורת אחיו עשיו ועתה יוסף המתנשא מעל אחיו הנאנקים תחת משאם.
כל אחד ואחת מאיתנו יודע שסיפורים אלו אינם מהווים מיתוסים הלקוחים מתקופות רחוקות שעברו, אלא הן מגלמים בחובם חוויות נסתרות של יחסי אחים המחפשים אחר מילה טובה, ברכה ומציאת חן בעיני ההורים. לעיתים כאשר אנו נתקלים בתחושות מעין אלו עוטפת אותנו תחושה של בושה בכך שהרגשות הללו מקננות בו ומובילות אותנו למעשים שונים ומשונים.
בנקודה זו המספר המקראי בא לעזרתנו הוא מראה לנו שעולמנו הרגשי איננו קר ואכזר אלא אנושי. דמויות האבות והאימהות שאת סיפורם הוא מביא מבטאות בהתנהגותן את המנעד הרגשי הנע בעוצמה מאהבה ועד שנאה. כך בפרשה הקודמת ללא כחל וסרק מתוארת מערכת היחסים השוררת במשפחת יעקב, בה האב מבכר את צעיר בניו ויוצר מציאות של הבדלה וניכור בין בני הבית:
“וְיִשְׂרָאֵ֗ל אָהַ֤ב אֶת־יוֹסֵף֙ מִכָּל־בָּנָ֔יו כִּֽי־בֶן־זְקֻנִ֥ים ה֖וּא ל֑וֹ וְעָ֥שָׂה ל֖וֹ כְּתֹ֥נֶת פַּסִּֽים. וַיִּרְא֣וּ אֶחָ֗יו כִּֽי־אֹת֞וֹ אָהַ֤ב אֲבִיהֶם֙ מִכָּל־אֶחָ֔יו וַֽיִּשְׂנְא֖וּ אֹת֑וֹ וְלֹ֥א יָכְל֖וּ דַּבְּר֥וֹ לְשָׁלֹֽם” (בראשית לז, ג-ד)
הניכור שהחל בפרשה הקודמת עולה מדרגה בסיפור המסופר בפרשתנו, כאן האחים כבר אינם מסתפקים בהתעלמות ובשתיקה רועמת אלא הם פונים למעשים שתכליתם סתימת הגולל על האח הצעיר שמנסה לערער על מקומם בהיררכיה המשפחתית.
וַיִּרְא֥וּ אֹת֖וֹ מֵרָחֹ֑ק וּבְטֶ֙רֶם֙ יִקְרַ֣ב אֲלֵיהֶ֔ם וַיִּֽתְנַכְּל֥וּ אֹת֖וֹ לַהֲמִיתֽוֹ. וַיֹּאמְר֖וּ אִ֣ישׁ אֶל־אָחִ֑יו הִנֵּ֗ה בַּ֛עַל הַחֲלֹמ֥וֹת הַלָּזֶ֖ה בָּֽא. וְעַתָּ֣ה ׀ לְכ֣וּ וְנַֽהַרְגֵ֗הוּ וְנַשְׁלִכֵ֙הוּ֙ בְּאַחַ֣ד הַבֹּר֔וֹת וְאָמַ֕רְנוּ חַיָּ֥ה רָעָ֖ה אֲכָלָ֑תְהוּ וְנִרְאֶ֕ה מַה־יִּהְי֖וּ חֲלֹמֹתָֽיו. (בראשית ל”ז, יח-כ)
נקודת הקיצון הזו הולכת ומסתעפת עם מסכת השקרים שהאחים תווים סביב אביהם, על מנת לחפות על הפשע אותו ביצעו. ההעדפה שנקט האב המאוהב בבנו יצרה מחול שדים שהדיו ימשיכו ללוות אותנו לכל אורכו של ספר בראשית.
ומה הקשר לחנוכה?
לאחר שראינו שמודל האבהות המוצג בפרשה הוא רצף של כישלונות, אנו מחפשים מקור אחר להשראה, אותה אנו יכולים למצוא דווקא בדמותו של אבי המכבים, מתתיהו, שהוא ובניו הביאו למורשת היהודית את חג החנוכה אותו נחוג השבוע. בנאום האחרון אותו הוא נושא בפני בניו כאשר המוות כבר נוקש בדלת, אומר מתתיהו:
“שמעו לקול שמעון אחיכם, כי איש חכם ונבון הוא ויהי לכם לאב. יהודה המכבי איש גיבור ובן חיל מנעוריו, הוא יהיה לכם לראש במלחמה……ויברך אותם וייאסף אל אבותיו” (מקבים א פרק ב)
בשונה מהמודל המקראי ,המודל של מתתיהו איננו יוצר תחרות בין האחים, אלא הוא מושתת על זיהויים של נקודות החוזק הייחודיות לכל אחד מהם. שמעון מבטא את החוכמה ואת לקיחת האחריות בעוד שיהודה האמיץ מקבל את תפקיד איש המלחמה. בתפיסה זו האחים אינם מתנגשים זה בזה אלא הם דווקא משלימים אחד את השני מתוך הכרה בייחודיות המצויה בכל אחד מהם.
עתה כאשר אנו רגע לפני חג החנוכה שהוא חג שנחגג במסגרת המשפחתית סביב אורות החנוכייה המרצדים, אנו צריכים לאחל זה לזה שנזנח את דרכי החינוך של האבות ודווקא נאמץ נתיבים חינוכיים שלא מבכרים ילד אחד על פני רעהו, או מלבים תחרות וקנאות אלא דווקא נפנה לכיוונים בהם כל אחד מבני הבית מהווה, אור קטן ההופך מתוך השותפות עם שאר בני הבית לאור איתן החודר מבעד לחשכה השוררת בחוץ.
__
אברהם אייזן הוא מנהל מחלקת החינוך בבינ״ה.
