בינה בפייסבוק בינה באינסטגרם צרו קשר עם בינה במייל

מה ייעשה למנהיג שחטא? | פרשת ‘ויקרא’

ברוכים הבאים לספר ויקרא! ספר שרובו מורכב מקרבנות וכוהנים, טומאה וטהרה, קודש וקדושה. על פניו, מה כבר ניתן ללמוד מתקופת בית המקדש ותרבות הקרבנות? הרי אין דבר יותר רחוק מאיתנו היום מאשר זבחים, עולות שלמים ומנחות – וטוב שכך. אבל אולי דווקא מתוך המרחק אנחנו יכולים ללמוד עיקרון חשוב ביהדות: עיקרון הדינמיות, ההתפתחות, השינוי התמידי. הפרשה בפרט – וספר ויקרא בכלל – משקפת לנו את תהליכי הטרנספורמציה הענקיים שעברה היהדות לאורך הדורות. וכמה חשובה היא טרנספורמציה זו, שהרי השנויים שחלו בתרבות ובדת היהודית לאורך ההיסטוריה הם הם ששימרו אותה ואת הרלוונטיות שלה לנו, לדור שלנו ולדורות שיבואו אחרינו. ובשפתו של יהודי עמיחי:

אֲנִי רוֹצֶה לְהוֹסִיף
שְׁנַיִם לַעֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת:
הַדִּבֵּר הָאַחַד-עָשָׂר, “לא תִּשְׁתַּנֶּה”
וְהַדִּבֵּר הַשְּׁנֵים-עָשָׂר, “הִשְׁתַּנֵּה, תִּשְׁתַּנֶּה”.

אבל כשצוללים פנימה לתוך הפרשה, מסתבר שהיא רלוונטית להיום יותר משהיינו יכולים לחשוב. פרק ד’ פותח בתיאור סיטואציה מוכרת – מה עושים כאשר אדם חוטא? כאשר הוא עושה מעשה שלא-יעשה? “וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֘ל לֵאמֹר֒ נֶ֗פֶשׁ כִּֽי־תֶחֱטָ֤א בִשְׁגָגָה֙ מִכֹּל֙ מִצְוֺ֣ת יְהוָ֔ה אֲשֶׁ֖ר לֹ֣א תֵעָשֶׂ֑ינָה וְעָשָׂ֕ה מֵאַחַ֖ת מֵהֵֽנָּה… וְאִ֨ם כָּל־עֲדַ֤ת יִשְׂרָאֵל֙ יִשְׁגּ֔וּ וְנֶעְלַ֣ם דָּבָ֔ר מֵעֵינֵ֖י הַקָּהָ֑ל וְ֠עָשׂוּ אַחַ֨ת מִכָּל־מִצְוֺ֧ת יְהוָ֛ה אֲשֶׁ֥ר לֹא־תֵעָשֶׂ֖ינָה וְאָשֵֽׁמוּ׃ וְנֽוֹדְעָה֙ הַֽחַטָּ֔את אֲשֶׁ֥ר חָטְא֖וּ עָלֶ֑יהָ”. אם אדם חוטא בשגגה והדבר נודע לקהילה, אז בתקופה המקראית מאד ברור מה צריך לעשות: עליו לשחוט פר (אם הוא כוהן) או שעירת עיזים (אם הוא סתם אדם), לטבול אצבע בדם ולהתיז דם שבע פעמים, את החלב, הכליות והכבד עליו להקטיר כקטורת, ואת כל שאר חלקי הפר עליו להוציא אל מחוץ למחנה ולשרוף אותו שם. מאד פשוט (אל תדאגו, האדם החוטא לא היה צריך לבצע בעצמו, לכך נועדו שירותי הכהונה). ואם היו מקיימים את סדרת הדרישות הנ”ל: “וְנִסְלַ֥ח לָהֶֽם”.

אך שימו לב: קטע מיוחד בפרשה מוקדש למקרה שבו המנהיגחוטא. כאשר היה מדובר באדם פשוט, נאמר: “ואםנפש אחת תחטא”, אולם כאשר מדובר ב”נשיאים” (במנהיגים) נאמר “אשרנשיא יחטא”. המילה “אם” התחלפה ב”אשר”. זה לא עניין של “אם” אלא עניין של “מתי?”. נדמה שהמקרא מנסה לומר לנו, שאין מנוס מזה: ברור שבמוקדם או במאוחר המנהיג חוטא, זה רק עניין של זמן.

בימינו, התרגלנו למציאות בה מנהיגים חוטאים. בהנהגה הפוליטית של היום, חברי כנסת רבים נמצאים בתהליכי חקירה: אורן חזן – על תקיפת עובד ציבור, חיים כץ – על שחיתות, חנין זועבי, ג’מעה אזברגה וג’מאל זחאלקה – על זיוף, הלבנת הון, מרמה והפרת אמונים, אריה דרעי ודוד ביטן – כל זאת + עבירות מס, יעקב ליצמן – על שימוש בסמכות בניגוד לחוק, וכמובן, ראש הממשלה בינימין נתניהו – על שוחד, מרמה והפרת אמונים. התרגלנו לחטאים והתרגלנו גם ל”הקרבה” סימלית לכפר על החטאים, וסיסמאות ריקות שנועדו לשכנע בטוהר מוסרי. אבל אם המקרא מלמד כי אין מנוס מהמעידה, במוקדם או במאוחר כולם חוטאים, הרי שמהנביאים והכתובים אנו לומדים כי אין משמעות לפולחן ריק, “זבח ומנחה לא חפצת” (תהילים מ”ז), אין משמעות לקרבנות ללא תשובה ותיקון, ואין ערך לסיסמאות ריקות מתוכן ולמילים בלבד, אם הן לא מלוות במעשים וכוונות אמיתיות מאחוריהן.

מדבריו של הרב יונתן זקס, לשעבר הרב הראשי של אנגליה: “האמון הוא מיסודות החיים הציבוריים. אומה החושדת במנהיגיה שהם מושחתים איננה יכולה לתפקד ביעלות כחברה חופשית, צודקת ופתוחה… התנ”ך הוא בין היתר, ספר הדרכה על חשיבותו של הרף הגבוה בחיים הציבוריים… חברה חופשית בנויה על יסודות מוסריים, ויסודות אלה צריכים להיות בלתי מעורערים”

פרשת ויקרא מאתגרת אותנו בשאלה: מה נדרש אז והיום ממנהיג שחטא, החפץ לזכות בסליחה ומחילה? על מנת לשוב או להישאר בחיים הציבוריים ואף להיבחר שוב על ידי העם? מהם הטקסים, הקרבנות וההקרבות שניתן לצפות ממנהיג החפץ לזכות שוב בדעת קהל אוהד ובתמיכה ציבורית? כלא? פיצוי כספי? ויתור על תפקיד, הון, מעמד? מהו השינוי האמיתי שניתן לצפות ממנהיג, המעיד על חזרה למוטב, יושרה ונקיון כפיים? או האם עלינו להסתפק בסיסמאות ריקות, הסטה והסתה, השמצות הדדיות וכוזבות בכוונה שהעם ישכח או יתעלם?

ספר ויקרא מזכיר לנו כמה חשוב להשתנות. בואו נזכור זאת גם בעת בחירת המנהיגים שלנו. בינתיים, נחזור לעצתו של ראובן ריבלין עוד מלפני היותו נשיא המדינה: “חברים, תבחרו חברי כנסת יותר טובים.” ושיהיה לנו בהצלחה.


נגה ברנר סמיה היא סמנכ”ל בינ”ה

מאמרים נוספים: