בין הסיפור האפי של יציאת מצרים, לבין סיפור האפי-לא-פחות של קבלת עשרת הדברות, יושב סיפור קצר אבל חשוב על מנהיגות. בתווך שבין חרות לבין מחויבות, יושבים המנהיגים שלנו. מעניין לצלול לעומק האינטראקציה בין משה ליתרו, ולהבין מה קרה שם בין המנהיג המקראי לבין חותנו, ומה ניתן ללמוד מהם עלינו ועל מנהיגנו.
כאשר יתרו שומע על צאתם של בני ישראל ממצרים, ועל כל אשר עשה אלוהים למשה ולישראל, הוא מתייצב לפגוש את משה והעם במקום חנייתם במדבר. הוא וודאי מגיע ללוות את ביתו, ציפורה, אשתו של משה, ושני בניהם, גרשום ואליעזר חזרה לחיק אב משפחתם. אך הוא גם מגיע לברך את משה על ההישג המרשים של הוצאת העם ממצרים ולחלוק לו ולאלוהי משה כבוד והוקרה. לקראת איחוד המשפחה המרגש, משה יוצא לקבל את פניהם, ועורך עבורם סעודה חגיגית.
אם כך, כמה מופתע היה יתרו לגלות את שיטת ההתנהלות המסורבלת של משה, העומד לבדו מבוקר עד ערב לשפוט את העם. מיד הוא נוזף: “לֹא־טוֹב֙ הַדָּבָ֔ר אֲשֶׁ֥ר אַתָּ֖ה עֹשֶֽׂה”. כמו כל אורח לרגע הרואה כל פגע, יתרו רק הגיע וכבר מעביר ביקורת. מתברר, כי יתרו פועל דווקא מתוך דאגה למשה, ולמעשה מנסה להגן עליו ובכך גם על עמו: “נָבֹ֣ל תִּבֹּ֔ל גַּם־אַתָּ֕ה גַּם־הָעָ֥ם הַזֶּ֖ה אֲשֶׁ֣ר עִמָּ֑ךְ כִּֽי־כָבֵ֤ד מִמְּךָ֙ הַדָּבָ֔ר לֹא־תוּכַ֥ל עֲשֹׂ֖הוּ לְבַדֶּֽךָ”.
יתרו מציע למשה שיטה מהירה ויעילה לטפל בתלונות, תביעות, ומחלוקות פנימיות בעם: “וְאַתָּ֣ה תֶחֱזֶ֣ה מִכָּל־הָ֠עָם אַנְשֵׁי־חַ֜יִל יִרְאֵ֧י אֱלֹהִ֛ים אַנְשֵׁ֥י אֱמֶ֖ת שֹׂ֣נְאֵי בָ֑צַע וְשַׂמְתָּ֣ עֲלֵהֶ֗ם שָׂרֵ֤י אֲלָפִים֙ שָׂרֵ֣י מֵא֔וֹת שָׂרֵ֥י חֲמִשִּׁ֖ים וְשָׂרֵ֥י עֲשָׂרֹֽת׃ וְשָׁפְט֣וּ אֶת־הָעָם֮ בְּכָל־עֵת֒ וְהָיָ֞ה כָּל־הַדָּבָ֤ר הַגָּדֹל֙ יָבִ֣יאוּ אֵלֶ֔יךָ וְכָל־הַדָּבָ֥ר הַקָּטֹ֖ן יִשְׁפְּטוּ־הֵ֑ם וְהָקֵל֙ מֵֽעָלֶ֔יךָ וְנָשְׂא֖וּ אִתָּֽךְ” (פסוקים כ”א – כ”ב).לפנינו אחת העצות הטובות ביותר במקרא. ראוי לציין כי היא ניתנת מפי חם, שאינו יהודי, לחתנו היהודי (וודאי אמירה שדונלד טרמפ שמח להזכיר לחתנו ג’ארד קושנר בכל הזדמנות): יתרו מציע שמשה ימנה שרים/שופטים היכולים ליישם את תורת ה’ בשטח ולהכריע בעניינים הפשוטים בעם. שיטת ה”גם וגם” – גם מערכת לפתרון בעיות ועשיית צדק, וגם דרך שמשה יכול לתפקד לאורך זמן ולהמשיך להחזיק בקשר הישיר עם אלוהים.
ובכן, לשיטתו של יתרו, מהם הקריטריונים הנדרשים לכהן כשר אלפים, מאות, חמישים ועשרות? 1) אַנְשֵׁי־חַ֜יִל – בעלי כוח וממון, 2) יִרְאֵ֧י אֱלֹהִ֛ים – יודעים בפני מי הם עומדים ובפני מי עתידים הם לתת דין וחשבון, 3) אַנְשֵׁ֥י אֱמֶ֖ת – אמינים, כנים, שניתן לסמוך עליהם, 4) ואחרון חביב אך אולי החשוב ביותר – שֹׂ֣נְאֵי בָ֑צַע. קריטריונים ראויים לכל הדעות. וברוח זו, אי אפשר שלא לשאול את עצמינו: כמה מן השרים של ימינו היו עומדים בקריטריונים של יתרו ומשה לשרי אלפים, מאות, חמישים ועשרות? האם המנהיגים שלנו, מחברי כנסת ועד ראש הממשלה עצמו – החשוד בשורה ארוכה של חשדות – היו נבחרים לפי הקריטריונים שהציב יתרו? האם לא מגיע לנו יותר? לפחות מנהיגות שעומדת בסטנדרט שהציב לנו חותנינו המקראי, יתרו כהן מדיין?
ואולי לא במקרה התורה ממקמת את עשרת הדברות מיד לאחר סיפור מנהיגותו של משה. במילותיו של הרב יונתן זקס, עשרת הדברות הן “עקרונות יסוד לחברה חופשית” לכל אדם, ועל אחת כמה וכמה חייבים להיות נר לרגליהם של המנהיגים שלנו. ומכולם, הדיבר האחרון – “לא תחמוד” – הוא “האתגר הגדול ביותר של כל חברה…הכרוך בהכלת התופעה האוניברסלית והבלתי נמענת של הקנאה… הקנאה היא המובילה לחטאים שנגדם פונות הדברות הקודמות כמו ניאוף, גנבה ועדות שקר… 3,300 שנה לאחר שניתנו, עשרת הדיברות הם עדיין המדריך הפשוט ביותר והקצר ביותר ליצירתה וקיומה של חברה טובה”.
ההכרה שלנו בחולשות מנהיגינו, בנטיותיהם לחמדנות, שקר, גנבה ועוד עבירות מתוך עשרת הדברות ומחוצה להן, וכן הכרת המנהיגים שלנו בחולשותיהם היא חיונית תמיד, ובמיוחד בתקופה זו של טרום בחירות והתארגנויות פוליטיות חדשות. כבר בתקופת המקרא היהודים השכילו לא להשאיר את המנהיגות בידי מנהיג אחד-יחיד כל-יכול, מוכשר ככל שיהיה, אלא הבינו את הצורך בשיתופי פעולה, תמיכה זה בזה, ביזור סמכויות תוך איחוד כוחות – גם אם זה כרוך בויתור על אגו ופשרות.
לעיתים כל מה שצריך זה מישהו שיגיע מבחוץ כדי לשקף לנו מצבי הנהגה אבסורדים או להאיר את עינינו לליקויים בשיטת הממשל. בעידן שבו התחלפו “שרי האלפים” ב”תיק אלף” ו”תיק אלפיים”, לא נותר אלא לשאול: מי יהיה ה”יתרו” של ימינו? מי יכול להגיע ולהאיר/להעיר גם אותנו לשינויים הנדרשים כעת במנהיגות?
נגה ברנר סמיה היא סמנכ”ל בינ”ה
