הפרשה שלנו השבוע היא השלישית בספר שמות ובה נשלמות מכות מצריים. אחרי שבע המכות בפרשה של שבוע שעבר, מגיעות שלוש המכות הקשות ביותר. ארבה חושך, והמכה הקשה מכולם – מכת בכורות.
אָמַר ה’: כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם. וּמֵת כָּל-בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם–מִבְּכוֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל-כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם; וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה. וְהָיְתָה צְעָקָה גְדֹלָה בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם, אֲשֶׁר כָּמֹהוּ לֹא נִהְיָתָה וְכָמֹהוּ לֹא תֹסִף.
המכה הזו האיומה והנוראה מגיעה בלי התרעה בחצות הלילה לאחר שפרעה הכביד את לבו ולא שילח את העם בכל תשע המכות הקודמות. עם ישראל מכין עצמו ליציאה חפוזה ויוצא לדרך חדשה מעבדות לחירות ממש באותו הלילה.
אני רוצה להתעכב כאן על מכת בכורות. המכה הקשה הנוראה. להבין להתעמק ולחקור מה ואיך. ונתחיל בשירי “מכות מצריים” של נתן אלתרמן, המשורר ואיש הרוח המרכזי של עידן העצמאות. בפואמה היוצאת לאור בפברואר 44, ממש בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. כשעם ישראל באירופה מובל לטבח. והידיעות כבר מגיעות ארצה, אי אפשר לקרוא את שירי מכות מצריים ללא הרקע הנורא הזה.
המקום הוא נא אמון בירת מצריים והמשורר מתאר את כל המכות תיאור רב רושם. אחרי כל תיאור של מכה ישנו דיאלוג בן אב מצרי לבנו. כך הולכת העלילה ומחריפה לקראת הסוף הבלתי נמנע. מכת בכורות.
אָבִי, עָלַי הַכְּתֹנֶת. אָב, אֲנִי נָכוֹן.
בְּכוֹרִי וּבֶן-זְקוּנַי. בְּכוֹרִי, וּבְכוֹר אָמוֹן.
– – צָנַח הָאָב עַל בְּנוֹ. נִצַּב הַשֶּׁקֶט רָם.
שָׁלְמוּ מַכּוֹת אָמוֹן. עַמּוּד הַשַּׁחַר קָם.
עמדת המספר ותיאור המכות היא דיאלוג בן אב מצרי ובנו. זו גישה שעוררה הרבה שאלות ותרעומת. ונראה שאלתרמן חיפש אמת מידה אוניברסלית לסבל ולמכות הנוחתות על האדם במלחמת העולם השנייה ובשואה. אי אפשר לחשוד באלתרמן שהוא איננו ציוני ויהודי בכל יישותו. אבל הוא מנסה להעניק לנו ראייה רחבה יותר של אותו ליל שימורים מר ונמהר בו עם אחר יוצא לחירות וגאולה, ובדיוק בעת הזו, בנא אמון אבות ואימהות בוכים על בכוריהם שמתו. זה ניסיון אמיץ לדון בחורבן לאו דווקא מנקודת ראות לאומית – פרטיקולארית, אלא דווקא במודגש מן הזווית ההפוכה כמסר כלל אנושי אוניברסאלי.
ויש כאן כמובן את עניין הבכורות שהוא מוטיב חוזר בכל ספר בראשית -בין יעקב ועשיו, וגם נושא העקידה של אב את בנו, וצידוק הדין וכותנת הפסים. קצרה כאן היריעה לדיון רחב ומעמיק ביצירה המשמעותית ורבת הפנים של נתן החכם.
אבל לא רק חורבן יש כאן, אצלנו בפרשה ובשירי מכות מצריים. הפרק האחרון מוקדש לאיילת השחר, סמל קדום וחיוני של גאולה ושכינה – כאשר החשיכה בשיאה ונדמו הצווחות על המתים, ממש לפנות בוקר כך היא מופיעה:
עַמּוּד הַשַׁחַר קָם. שׁוּב נוֹצְצָה אַיֶּלֶת
וְכַגּוֹזָל הִנָּה, אך מַה הִגְבִּיהָה עוּף
.בְּרֹאשׁ יָמִים תַּבְרִיק, חוֹצֶפֶת וּמְבֹהֶלֶת
וְהִיא כּוֹכָב־יַלְדָּה וּבְטֶרֶם־יוֹם תָּסוּף,
אֲבָל זִקְנֵי כָּל דוֹר, מִדַּעַת אוֹ אִוֶּלֶת,
נוֹשְׁקִים אֶת סַנְדָלָה הַקָּט וְהַצָּרוּף.
אז פרשה של מכות קשות, הד שירה עברית בזמן שואה ותקומה, מחשבה על עולם סיבלו ואחריתו. וגם תקווה קטנה נשית צנועה מאילת אהבים וחסד. שבת שלום.
__
ערן ברוך הוא מנכ”ל בינ”ה
