פרשת עקב מכילה אולי את הרצון הכי כמוס שלנו כבני אדם. להרגיש שלעולם יש סדר. שיש סיבה ותוצאה. שיש הגיון, צדיק וטוב לו. רשע ורע לו. שמעשים טובים הם ערובה לחיים טובים. שהם כמו תעודת ביטחון, בזכותם נמצא רק טוב בחיים.
אנחנו מספרים לעצמנו סיפור. אנחנו זקוקים לסיפור, כדי להעניק משמעות לקיום. כדי להסביר את המציאות הכאוטית וכדי לבחור איך לחיות על פני האדמה. סיפור הוא דרך לשנות את המציאות שלנו. אנחנו בוחרים נרטיב בתוכו. ואז פתאום גם תמונת העתיד מתבהרת. זה מה שמשה עושה בפרשה הזו, ואולי בכל ספר דברים. הוא מספר את העבר ומתוכו בוחר להביט אל עבר העתיד.
בנאום שלו משה מביט אל כל קורות העם ומספר את הסיפור מנקודת מבטו. ואז הוא גם שולח מבט קדימה, ומצייר תמונה עתידית. אתם תגיעו אל הארץ, מתאר משה את העתיד הורוד של עם ישראל. הארץ תהיה עשירה בתבואה וביבול. מרוב עושר יתחילו להתבלבל.
אבישג סמברג, צילום: Martin Rulsch, ויקישתוף, CC BY-SA 4.0
אני מדמיינת עם של נוודים. שכל בוקר אוכל מן, אין להם רכוש, אין ציוד, אין צידה לדרך שלוקחים ממקום למקום. אין בתים מפוארים. וגם אין להם קשר לקרקע. ופתאום, יגיעו לארץ, יתחברו למקום, לאדמה, לרכוש. הם יראו איך מה שהם שתלו צומח. איך ההשקעה שלהם מניבה פרי. איך הם סוף סוף מצליחים. ומשה מזהיר אותם, ההצלחה מבלבלת.
אני מקווה שכל אחד מאתנו חווה את התחושה לפחות פעם בחיים. הצלחה. משהו שהשקענו בו שהתאמצנו, שהתחלנו מאפס. סוף סוף הצליח. ואנחנו גאים בעצמנו.
משה אומר שהגאווה הזו מסוכנת ויוצר את אחד המשפטים שמצוטטים שוב ושוב. “כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה“. הפסיכולוגיה של כוחי ועוצם ידי יוצאת כנגד חטא ההיבריס. גאווה מובילה להתמוטטות לפי הפרשה שלנו. אנחנו נתגאה בעצמנו ואז, נקרוס.
אבל הפסוקים לא אומרים להנמיך ראש ולהעלים את עצמנו. הם גם לא טוענים שאסור לעוף על עצמנו ולשמוח בהצלחות שלנו כמו שלפעמים טועים לחשוב. הפסוקים פשוט מזכירים לנו להודות.
כוחי ועוצם ידי נוצר כשאני שוכחת את מי שסביבי. כשאני חושבת שההצלחה הייתה שלי לבד. הצד השני הוא לזכור את כל מי שעזר לי בדרך.
להודות על איתני הטבע ונפלאות היקום שפעלו לטובתי כמו הגשם שירד והרווה את האדמה, להעריך את המשפחה שמשקיעה בנו מגיל צעיר, לשמוח על כל השותפים והשותפות שעזרו לחולל את ההצלחה.
כוחי ועוצם ידי, זה רע, אומר לנו משה. בלשון יחיד. לא בלשון רבים. הבעיה היא לא בהצלחה. או בשמחה על ההישג. הבעיה היא בכך שאני חותכת את עצמי מתוך התמונה הכוללת ושוכחת את מי שהיה כאן לפני ומי שיהיה כאן אחרי.
קצת אחר כך, לקראת סוף הפרשה, משה נותן לנו מתכון ומסביר איך להתמודד עם הקושי הזה. עם הדרמה של שיכרון הכוח. “ולימדתם אותם את בניכם”. הוא אומר לנו דווקא בלשון רבים ומפציר בנו להיות חלק משרשרת. להיות חלק מסיפור גדול. סיפור שקיבלנו מהורינו ושאנחנו מעניקים לילדינו. לזכור תמיד שאנחנו חלק משלם.
בשבת שעברה זכתה אבישג סמברג לוחמת הטקוונדו במדליית ארד. כשראיינו אותה אחרי הזכייה. היא מיד אמרה “יש הרבה אנשים שאני צריכה להודות להם“. גם ברגע של ההישג העצום שלה. כשהיא מחזיקה במדליה אולימפית היא זכרה להודות, למאמן שלה, להורים שלה, לבן הזוג שלה. לכל מי שתמך בה לאורך הדרך. היא וגם משה מעניקים לנו מתכון מנצח להצלחה. לשנן ללא הרף, אנחנו חלק משלם. להודות על הטוב שעוטף אותנו. ולספר לעצמנו סיפור מנצח.
__
אילה דקל היא ראש תחום השתלמויות למנהלות וסגלי הוראה, מורה בישיבה החילונית בת”א ומנחת קבוצות.
