פרשת השבוע שלנו, כי תצא, הנכללת בספר דברים, מאגדת שורה ארוכה של חוקים ונורמות לעם העובר מחיי נוודות ארוכים ליישובי הקבע בעברו השני של הירדן. החיים החדשים מצריכים בניה של מערכת חברתית המותאמת למציאות המשתנה. במעין ספרינט הפסוקים עוברים מנושא לנושא: מחיי משפחה ליחסים כלכליים, מזיכרון של טראומת עבר להגדרה של גבולות הקולקטיב. ממרחק הזמן חלק מהחוקים נראים ארכאיים ואכזריים, מזכירים יותר את מסורות הטליבאן מאשר חברת מופת ועם סגולה. אך בינות לפסוקים ניתן גם למצוא עקרונות חברתיים שמותאמים למציאות החברתית בה אנו נתונים כיום בפתחו של הגל הרביעי המאיים שוב לשתק את אורחות החיים המוכרים.
יחד מוציאים את העגלה מהבוץ
מגפת הקורונה הפוקדת אותנו בשנה וחצי האחרונות מטלטלת את החברה הישראלית, אך יש מי שמטולטל יותר. בגלים האחרונים את עיקר ההדף ספגו הציבורים המוחלשים: החברה הערבית, צעירים ללא השכלה הגרים הרחק מגבולות גדרה-חדרה, נשים במשרה חלקית וחרדים. האתגרים הכלכליים של קבוצות אלו לא החלו בימי הקורונה ושורשיהם נטועים עמוק בדברי ימיה של החברה הישראלית. עוד בימי המקרא הקדומים הבינו ששום כוח חיצוני לא יכול לסייע ללא התגייסות של בעל הדבר. “לא תראה את אחיך או שורו נפלים בדרך והתעלמת מהם הקם תקים עימו” (דברים כ”ב 4). התורה קודם כל קוראת לצד החזק לא להתעלם מהמציאות ולהישיר מבט אל עבר מצוקות הזולת. החזקים מחויבים להתגייס ולהטות שכם על מנת להשיב למסלול את השור שנפל בצד הדרך. בנוסף בסיום הדברים ישנו חידוד משמעותי: הקם תקים עימו. חובת ההקמה מוטלת על שני הצדדים: העוזר והנעזר, החלש והחזק. כדי לקיים פעולה במציאות ולפתור משבר, צריך ששני הצדדים יירתמו למשימה.
כולנו רקמה אנושית אחת
מגפת הקורונה הראתה לנו פעם אחר פעם שכולנו חלק מרקמה אנושית אחת. המוני המובטלים והיוצאים לחל”ת (ללא קשר לשיוך הסוציולוגי שלהם) משפיעים על הקופה המשותפת. תחושת המצוקה והלחץ מעלים את סף האלימות במשפחה ובחברה. בימי הקורונה למדנו שלא ניתן ליצור חומות וגדרים במרחב הגיאוגרפי הקטן שבין הירדן לים. כל קבוצה משפיעה על רעותה בכלכלה, בבריאות ובביטחון.
יחד עם זאת את השינוי המיוחל לא ניתן לחולל רק מלמעלה למטה כי לא די במענקים ותמריצים ויש צורך בהתגייסות כוללת. מהפרשה שלנו השבוע אנחנו לומדים שכדי לצאת ממשבר יש צורך בשני תנאים מקדימים: מודעות ופרו-אקטיביות. בלעדיהם השור ימשיך לרבוץ תחת משאו וכולנו נצא מופסדים.
חודש אלול כזמן להתבוננות אישית וחברתית
בעיצומו של חודש אלול ורגע לפני ראש השנה, נקדיש את הזמן להרחבת המודעות כלפי המצוקות הסובבות אותנו. נישיר מבט פנימי ונשאל האם אנו מתעלמים או שמא מודעים למצוקות הסובבות אותנו? לאחר מכן נבחן את עצמנו ואת זולתנו באיזו מידה אנו נרתמים ורותמים על מנת שנוכל לצאת יחדיו מהמשבר.
__
אברהם אייזן הוא סמנכ”ל חינוך ותפעול בבינ”ה