הפרשה השבוע מוקדשת לבניית המשכן וכל מה שנלווה לכך, כמו סיפור חטא העגל ולוחות הברית. כביכול יש כאן פוטנציאל לאבד קוראים: הפרשה מלאה בתיאורים לפרטי פרטים של הבנייה. החל משמות של בעלי המלאכה, דרך החומרים לבנייה ועד רוח הקודש שתשכון בתוכו. אבל יש בה בפרשה גם כמה תיאורים מופלאים שמזקקים את המקום שיש לרוח וחומר בתהליך היציאה מעבדות לחירות.
בתחילת הפרשה משה עולה להר סיני ומקבל הוראות מפי אלוהים בנוגע לבניית המשכן. המשפט הפותח את הפרשה כאילו לקוח מספרי מס הכנסה: “כִּ֣י תִשָּׂ֞א אֶת־רֹ֥אשׁ בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֘ל לִפְקֻדֵיהֶם֒ וְנָ֨תְנ֜וּ אִ֣ישׁ כֹּ֧פֶר נַפְשׁ֛וֹ לַיהוָ֖ה”. בלשוננו: צריך לפקוד את כל בני ישראל וכל מי שעברו את גיל עשרים ידרשו לתרום לבניית אוהל מועד – מתחם המשכן. כבר בפסוק הפותח ניצבת בפנינו החובה שמוטלת על כולם, ללא הבדל דת, מצב כלכלי ומין, בלקיחת חלק בבניית המבנה שבו תשכון רוח אלוהים. בתוך תחום המשכן יתקיים המפגש בין רוח לחומר, והמפגש הזה יעמוד לרשות הכלל. צריך להבין שאוהל מועד היה מבנה שמורכב ומפורק בכל נדודיהם של בני ישראל במדבר. הם נשאו אותו ממקום למקום וחלקו באחריות המשותפת, כשקבוצה קטנה קיבלה את הכבוד לנהל את עבודת הפולחן המדוקדקת והקדושה שהתבצעה בו. נוסף להליכה המאתגרת לכשעצמה במדבר, אפשר לנחש שמדובר במטלה מכבידה ומשמעותית שנישאת על כתפיהם יום יום. ואם זה לא מספיק, בני ישראל היו חייבים לדאוג תמיד למים נקיים וטובים שיעמדו לרשותם עבור עבודת המזבח. גם זו לא משימה פשוטה בהליכה במדבר.
מעשה חטא העגל בציורו של ניקולא פוסן, 1634
בפרשה אלוהים דורש ממשה הרבה תיאורים לכאורה חומריים: ‘אם תרקח את המרקחת הזו ותמשח בה את הדבר הזה, הוא יהפוך לקדוש’, ‘אם תרחץ רגליך במים האלה, תחיה ולא תמות’, ‘תכין מהדברים הספציפיים האלה קטורת מעורבת והיא תהיה לך טהורה וקדושה’. רק אלוהים מסמן היכן עוברת הקדושה והטהרה.
בעצם אלוהים מסמן את הגבול בין קודש לחול, בין חיים למוות. יש כאן הבנה. כבר לא מספיק שרוח אלוהים רק תרחף מעל ותשמור על בני ישראל, אלא יש צורך בדימוי חי ומוחשי שיעמוד מול עיניהם התועות של בני ישראל בהליכה הסיזיפית במדבר. הרוח צריכה לקבל צורה בחומר והחומר צריך לשרת את הרוח. מה שנקרא, צריך לראות כדי להאמין, ויותר מזה – צריך לעשות כדי להאמין. חוסר הוודאות מערערת וגורמת לחפש דברים ממשיים אחרים שנוכל להחזיק אותם בידיים כדי להרגיש שהם שם.
אני רוצה להתעמק לרגע בבעלי המלאכה שזוכים בכבוד לבצע את מלאכת הקודש של עשיית המשכן: “רְאֵ֖ה קָרָ֣אתִֽי בְשֵׁ֑ם בְּצַלְאֵ֛ל בֶּן־אוּרִ֥י בֶן־ח֖וּר לְמַטֵּ֥ה יְהוּדָֽה׃ וָֽאֲמַלֵּ֥א אֹת֖וֹ ר֣וּחַ אֱלֹהִ֑ים בְּחָכְמָ֛ה וּבִתְבוּנָ֥ה וּבְדַ֖עַת וּבְכָל־מְלָאכָֽה׃ לַחְשֹׁ֖ב מַֽחֲשָׁבֹ֑ת לַֽעֲשׂ֛וֹת בַּזָּהָ֥ב וּבַכֶּ֖סֶף וּבַנְּחֹֽשֶׁת”. מקובל להאמין שבצלאל היה אומן של מלאכת מחשבת ולכן קיבל את המשימה המקודשת. אבל שימו לב, אלוהים מציין בפי משה שהוא יטעין את בצלאל בן אורי ברוח אלוהים כדי שהוא יוכל לגשת למשימה החד פעמית הזו. כמה יפה התיאור הזה: כדי לעשות מלאכת מחשבת צריך שתפעם בנו רוח אלוהים. החיבור בין רוח האלוהים לאדם הוא זה שיוצר את המלאכה, כך שבעצם הגבול בין קדושה לטהרה הוא גם בידיים שלנו.
בו בזמן שמשה מתעסק ברוחני, על ההר הגבוה שכנראה נשבה בו רוח חזקה תרתי משמע, העם למטה מפוחד. תוך כדי המתנה, מתגנבת בעם המחשבה שמשה מתמהמה יתר על המידה, ובכלל לא בטוח שיחזור. קצת כמו ילדים שמפחדים כשהם מאבדים את קשר העין עם ההורים – חרדה תוקפת אותם והם מתחננים לאהרון: “עֲשֵׂה־לָ֣נוּ אֱלֹהִ֗ים”. הם מבקשים צורה בת-קיימא שתמסך את חוסר הוודאות. אבל אי אפשר שלא לשאול: איך אפשר לעשות אלוהים? איך משרטטים את זה? איך זה נראה? הרי אי אפשר לתפוס רוח בידיים, אז איך נדע שזה זה?
אהרון נענה לקריאת המצוקה של העם, ייתכן שגם הוא היה מונע מאותה חרדה. הוא שולח אותם לקחת את הזהב המיועד למשכן ויוצר ממנו את עגל הזהב: הנה לכם התגלמות החומר שתתן לכם את האלוהים, את הוודאות שאתם מחפשים. בניגוד לתיאור של רוח האלוהים שתמלא את בצלאל ומתוכה יווצר המשכן, כאן יש רק חומר: זהב. ללא אמונה וללא רוח, רק פחד ורצון לראות את הדברים בעיניים, מבלי להרגיש אותם בגוף.
בפרשה בולט הפחד והרצון לראות בעיניים משהו אמיתי כדי שנוכל להחזיק את האמונה שבפנים. לדעת שהיא קיימת. אנחנו צריכים כלים ברורים שאוחזים ברוח כדי שנוכל להרגיש אותה פועמת בנו. אנחנו צריכים אותם כדי לשאת את הרוח על כתפינו, גם בהליכה אינסופית במדבר, שנדע שהיא שם כדי למלא אותנו לקראת מלאכת החיים. בתקופה שאנו מוצפים בחוסר וודאות אנו צריכים לשאת איתנו משהו שיקרקע אותנו לאדמה ויזכיר לנו במה אנחנו מאמינים.
בסוף הפרשה, אני נשארת עם תחושה שאני רוצה לייצר סביבי מרחבים שיש בהם גם רוח וגם חומר, התואמים לאורח החיים שלי. מעין משאלת לב שאוכל לייצר הפרדה בין קודש לחול ולייחד את הקודש כדי ששני הכוחות, הרוחני והחומרי, יתקיימו בי יחדיו.
__
נופר סימפסון היא ראשת הישיבה החילונית בינ”ה בחיפה
