המשלחת האולימפית הישראלית חזרה השבוע לארץ שהיא מחזיקה בחיקה הצלחה שכולם שמחים לקחת בה חלק. הגראנד פינלה של לינוי אשרם היה אקורד סיום לאולימפיאדה בה טובי הספורטאים והספורטאיות שלנו נתנו את הכל, השיגו את מטרותיהם ואף עברו את היעד. קשה לעכל את כמות התמונות המרגשות מהחודש האחרון: הסיפתח המבטיח של אבישג סמברג הצעירה; השחיינים שלנו בבריכה ומים בפתוחים שהצליחו לעלות שלב אחרי שלב ולהתברג במקומות גבוהים; נבחרת הג’ודו שהתרגלה לשאת את הציפיות הלאומיות על כתפיה וסיימה שבוע מאכזב יחסית דווקא על הפודיום הקבוצתי עם תמיכה הדדית מטורפת; השיחה המרגשת בין ארטיום דולגופיאט ואביו אחרי ההיסטוריה שעשה באחד הענפים היוקרתיים בתחרות; כוחות הנפש והסבל של לונה צ’מטאי-סלפטר שהצליחה להרים את עצמה לסיים מרתון תוך כדי כאבי מחזור ואז לשבור את מחסום השתיקה ולדבר גלויות על הנושא; וכמובן לינוי אשרם והמאמנת שלה איילת זוסמן, מתחבקות אחרי שהראתה יכולות ספורטיביות ומנטליות חזקות במוקדמות ובגמר שהסתיימו במקום הכי גבוה שאפשר. עם הצלחות כאלה, לא פלא שכולם כולל כולם שמחים לברך, לייצג ולקחת אחריות וקרדיט על התוצאה הנפלאה.
אך במקביל למה שהתרחש בטוקיו, נתוני התחלואה בקורונה המשיכו לטפס בקצב של יובל שמלא והדיונים הציבוריים סביב האחריות על המצב נראו כתמונת מראה לשותפות בהצלחת האולימפיאדה: ראש הממשלה האשים את סרבני החיסונים ש”מסתובבים עם מקלע ויורים על כולם נגיפי דלתא”, האופוזיציה האשימה את הממשלה בצורה ממנה משתמע שהיא לא הייתה בשלטון כבר שנות דור, התקשורת שמחה להאשים את כולם והציבור תולה את האשמה על כתפי האין-הנהגה שהשבוע יוצגה על ידי לפיד וליברמן שנמנעו מלקחת חלק בדיוני קבינט הקורונה כאילו מדובר בועדת כנסת זניחה.
פרשת השבוע שלנו, פרשת שופטים טומנת בחובה כמה רעיונות שיכולים להיות נכונים עבור החברה הישראלית ברגע המשבר שאנחנו עדיין מצויים בתוכו. מדובר באחד הציווים המוזרים בפרשה הנקראת בשם “עגלה ערופה”:
כִּי־יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ נֹפֵל בַּשָּׂדֶה לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ׃ וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ וּמָדְדוּ אֶל־הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹת הֶחָלָל׃ וְהָיָה הָעִיר הַקְּרֹבָה אֶל־הֶחָלָל וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא עֶגְלַת בָּקָר אֲשֶׁר לֹא־עֻבַּד בָּהּ אֲשֶׁר לֹא־מָשְׁכָה בְּעֹל׃ וְהוֹרִדוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא אֶת־הָעֶגְלָה אֶל־נַחַל אֵיתָן אֲשֶׁר לֹא־יֵעָבֵד בּוֹ וְלֹא יִזָּרֵעַ וְעָרְפוּ־שָׁם אֶת־הָעֶגְלָה בַּנָּחַל׃ וְנִגְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי כִּי בָם בָּחַר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בְּשֵׁם יְהֹוָה וְעַל־פִּיהֶם יִהְיֶה כׇּל־רִיב וְכׇל־נָגַע׃ וְכֹל זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא הַקְּרֹבִים אֶל־הֶחָלָל יִרְחֲצוּ אֶת־יְדֵיהֶם עַל־הָעֶגְלָה הָעֲרוּפָה בַנָּחַל׃ וְעָנוּ וְאָמְרוּ יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכו אֶת־הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ׃ כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר־פָּדִיתָ יְהֹוָה וְאַל־תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם׃ וְאַתָּה תְּבַעֵר הַדָּם הַנָּקִי מִקִּרְבֶּךָ כִּי־תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְהֹוָה׃ (דברים כ”א).
בקטע התנ”כי מוצאים אדם הרוג בשדה הפתוח ואף אחד אינו יודע מי הרג אותו ומי אחראי עליו. מבצעים מדידת מרחק לערים הסמוכות ומוצאים את העיר הקרובה ביותר. זקני ומנהיגי העיר הקרובה לאירוע נדרשים לקחת עגלה (פרה) צעירה, לרדת איתה לנחל, לערוף את ראשה לרחוץ את ידיהם מעליה ולומר “ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו“. רק לאחר שהטקס הזה מבוצע מכופר לעם מעשה הרצח אשר אין איש לוקח עליו אשמה.
טקס מעט סתום וקצת לא ברור כיצד התכחשות קולקטיבית לאחריות מנקה או עוזרת במשהו כי הרי כבר למדנו בחיים כי כאשר כולם אחראים- אף אחד לא אחראי. ובכלליות תמיד נראה שאחריות קולקטיבית היא הסוג החמקמק ביותר של אחריות שקיים. גם פרשני המקרא לדורותיהם ניסו לתת הסבר לציווי “עגלה ערופה”.
הרמב”ם נמנה על בעלי הפרשנות הפרקטית הסוברת שעצם העיסוק הציבורי ברצח יגרום לעוד מידע להתגלות וכך יביא למצב בו יתגלה האשם הספציפי ברצח וייתן את הדין על כך.
אכן העיסוק העובדתי במה התרחש הוא קריטי והמקבילה אצלנו הוא הניסיונות המורכבים לפענח מה בעצם קורה פה וגורם לעלייה בהדבקה, בתחלואה ובתמותה. לברר לעומק מה ואיך השפיעו החיסונים על המשוואה וכיצד אנחנו צופים שישפיע החיסון השלישי על האוכלוסייה המבוגרת. הרמב”ם בעצם אומר לנו שהעיסוק המחקרי והציבורי הוא טוב והוא יעזור לנו לבודד את המשתנים ואת האחראים ולא להסתפק בגופה השוכבת בדד בשדה.
רבי סעדיה גאון מוסיף כיוון אחר בספר ‘אמונות ודעות’ מהחקר העובדתי של הרמב”ם ולוקח אותנו למקום של האחריות הקולקטיבית המונחת על הציבור כולו ובעיקר על מנהיגיו: “אומר אני, כי כמו שראוי לייסר את האדם על עשותו מה שאין ראוי לו לעשות, כך ראוי לייסרו על שהזניח מלעשות מה שצריך לעשות. ואלה, אילו העמידו להם שומרים משוטטים ומבקרים, לא היה קורא ‘לא נודע מי הכהו’. וכיון שלא עשו כן, נתחייבו עונש, ולא רק בשיעור דמי אותה הבהמה בלבד, אלא גם במניעתם מלזרוע חלק מאדמותיהם.”
סעדיה גאון מניח את טעם הציווי ברצון לעורר את הציבור ומנהיגיו לאקטיביות במניעת הפשע הבא ולא לחקר הפשע שכבר בוצע. הוא לא חושב שזקני העיר הקרובה רצחו את האיש אבל כפרנסי הציבור היה עליהם לפעול בצורה ברורה ותכליתית יותר למנוע את הרצח ואם לא הצליחו, אז עליהם לפעול ביתר שאת עכשיו על מנת למנוע את הישנות המקרה.
הרי אי אפשר שישובו לשם עוד חודש לרחוץ את ידיהם על עגלה ערופה נוספת ולומר “ידינו לא רצחו ועינינו לא ראו” כמו שאי אפשר לחזור בפעם הרביעית לדבר על סגר ולומר “ידינו לא רצחו ועינינו לא ראו“.
אדגיש שוב שמדובר על אחריות ציבורית ששאחראי עליה כמובן גם ראש הפירמידה (וכן, גם הראש הקודם וגם הראש החליפי) אבל היא מונחת לפתח הציבור כולו – להורים ששלחו את ילדם למחנה קיץ בטרם קיבל תשובה שלילית לקורונה, לחוזר מחו”ל שקיצר לעצמו בידוד כי הוא כבר מחוסן ו”מה כבר יקרה” ולכל מי שלא עשה מאמץ לצמצם סיכונים כמה שרק ניתן.
חודש אלול נפתח השבוע וזו תקופה של חשבון נפש לכולנו על ההתנהלות שלנו בשנה החולפת. לא כדי לערוף ראשים ולהטיח אשמה על מה שהתחולל פה השנה אלא אולי בעיקר מכיוון ששנת תשפ”ב שפתח לא נראית פשוטה מקודמתה וחשוב שנעשה כל שביכולתנו ברמת הפרט, הציבור והמדינה על מנת שנוכל למנוע את המוות המיותר הבא ולא להסתפק רק בלרחוץ בניקיון כפינו.
__
יובל לינדן הוא מנהל תוכניות בינ”ה
