ביום שלישי האחרון הלכנו כולנו שוב לקלפיות ושלשלנו פתק בודד בו הצהרנו בידי מי אנו מעוניינים להפקיד את מפתחות השלטון, מיהם האנשים עליהם אנו סומכים שיתווכו ביננו האזרחים, לבין מקדש הדמוקרטיה אשר בכנסת ישראל שבירושלים.
גם פרשת צו אותה אנו קוראים השבוע עוסקת בשליחים ובמתווכים, הכהנים אשר נושאים בתפקיד החשוב לתווך בפני אלוהים ולבצע בסדר הנכון את הקרבת הקרבן אותו מעוניין להקריב האדם הפשוט.
הפרשה כמעט ואינה מספרת את סיפורו של האיש שהביא את הקורבן לצורך כפרה על חטאיו השונים אלא עסוקה בתיאור מדויק של הלבוש, הכלים וסדר הפעולות של הכהן המתווך בין האדם לאלוהיו.
אין ספק בכך שאז כמו היום – יש צורך במתווכים, בנציגי ציבור שיעמלו על מלאכת הקודש ויבצעו אותה בשליחותנו בנאמנות, אך מה קורה כשהסדר משתבש? מה קורה שאותם שליחים שוכחים שתפקידם לשרת אותנו ומתחילים לעסוק בכבוד ובשררה של עצמם?
מצביעים בקלפי ביפו, 1949. קרדיט צילום: הוגו מנדלסון, לע”מ
מערכת הבחירות שזה עתה הסתיימה והתהליכים שהובילו אליה הביאו את התופעה הזאת לידי שיא, נדמה שמלאכת הייצוג נשכחה וכל שנשאר היא התחרות חסרת הכבוד על הכבוד והכוח של המתחרים על ההנהגה.
קריאה במסכת יומא בתלמוד מראה לנו שאין חדש תחת השמש, גם בבית המקדש השני בירושלים חטאו הכהנים בחטא השררה ממש כמו המשמשים בקודש הדמוקרטיה של הבית השלישי:
מסכת יומא מתארת שני כוהנים צעירים שהיו שווים במעמדם המתחרים ביניהם מי יגיע ראשון למזבח ויזכה לכבוד של הקרבת הקרבן. לפתע אחד משני הכוהנים המתחרים “נטל סכין ותקע בליבו של חברו.” אז נעמד רבי צדוק על מדרגות האולם וזועק את השאלה הבלתי מובנת: “על מי נביא עגלה ערופה?.”
עגלה ערופה היא פתרון הלכתי המופיע בספר דברים למצב בו נמצאה גופה בשדה ולא יודעים מי הרוצח, במקרה כזה מודדים את המרחק לעיר הקרובה, זקני העיר לוקחים איתם עגלה צעירה שלא עבדה עדיין, מביאים אותה לנחל איתן ,שוחטים אותה ותוך שהם רחצים את ידיהם בדם הם מצהירים: “יָדֵינוּ לֹא שפכו אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ.” אפשר להתווכח אם זו השיטה הטובה ביותר לפתור תעלומת רצח, אבל מבחינה ציבורית יש כאן מסר חשוב- לא עוברים על הדבר לסדר היום, למנהיגי העיר יש אחריות על מה שקורה בשדותיהם, על ידי שחיטת העגלה וההצהרה הם מביאים לידי ביטוי לקיחת אחריות על המעשה ועל הציבור בראשו הם עומדים.
חזרה לבית המקדש של רבי צדוק, למה הוא מבקש להביא עגלה ערופה? הרי המקרה כאן ברור, כל הקהל ראה מי הרוצח, גם רבי צדוק יודע מי הרוצח, מה לעגלה ערופה הקשורה למצב בו לא ידוע מי הרוצח, ולמקרה זה?
אז למה מבקש רבי צדוק עגלה ערופה? ממשיכה הגמרא לתאר את המקרה: מיד לאחר הרצח נכנס אביו של הנרצח ומרגיע את הקהל הגועה בבכייה, תירגעו ! הוא אומר להם, הכל בסדר, בני עוד גוסס ועדיין ניתן להוציא את הסכין מליבו לפני שתקבל טומאה (כלי שנוגע במת הוא טמא). ראו לאיזו הדרדרות מוסרית הגיעה החברה הירושלמית ערב חרבן בית שני- אב שבנו נרצח מתעניין יותר בטומאת הסכין מאשר בחיי בנו. את הסיפור מסכמת הגמרא במשפט המזעזע: “ללמדך שקשה עליהם טהרת כלים יותר משפיכות דמים.”
עכשיו אנחנו מבינים את העגלה ערופה של רבי צדוק- הוא מבין שלמרות שאנחנו יודעים מי תקע את הסכין, לא הוא הרוצח היחיד, הרוצחים הם הציבור כולו שהגיע למצב מוסרי כל כך שפל בו חפצים מקודשים חשובים יותר מחייהם של בני אדם. ולכן כמו במקרה העגלה הערופה מספר דברים, גם כאן מנהיגי הציבור, הם שצריכים לתת את הדין.
הבחירות מאחורינו, בשבועות הקרובים האנשים אותם שלחנו לייצגנו יתישו אותנו במו”מ קואליציוני מתיש, ספינים, טריקים ושטיקים יותזו לכל עבר כמו מרק מקערה שנפל לתוכה קניידלעך בליל הסדר. והניסיון מלמדנו שגם לאחר שתוקם ממשלה התחרות הריקה מתוכן של המשמשים בקודש תימשך.
אז בקשה אחת לנו אליכם נבחרינו ערב חג החירות, בבית שני זה לא נגמר טוב, לבית השלישי עוד יש סיכוי. בבקשה עזבו את התחרות על הכבוד והשררה ותתרכזו בתפקיד אותו שלחנו אתכם לבצע – לשרת אותנו בקודש הקודשים של ישראל הדמוקרטית.
__
ניר ברוידא הוא משנה למנכ”ל בינ”ה
