הפרשה שלנו מלאה כאב. יש בה מאבק בלתי פוסק בין שני שליטים, שני אלים. האל העברי ופרעה, האל המצרי. באותה תקופה פרעה היה כינוי למלך מצרים שנחשב לאל בפני עצמו. אל ששליט על כל ארץ מצרים. אלוהים העברי מבקש לשחרר את עמו משעבוד האל המצרי והם נאבקים מאבק איתנים שבו נדמה שאף אחד מהם לא מוכן לוותר. שני העמים סובלים: בני ישראל סובלים משיעבוד ארוך שנים. העם המצרי סובל מהמכות הניחתות עליו בזו אחר זו. מקור המים העיקרי, מקור החיות של מצרים, היאור, הופך לדם. הארץ כולה מתמלאת בצפרדעים, החיות מתות, הגוף מכוסה כולו בפצעי שחין, ארבה מכלה את היבול, ברד ניתך מן השמים. כבר אין להם מה לאכול או לשתות, הרכוש הולך ומדלדל אבל העם שבוי בגחמות מנהיגו ופרעה לא מוותר. ואנחנו עדים למאבק הזה שלעולם לא נגמר ומחכים שמישהו מהם יוותר, שאחד מהם יעז להיות זה שאומר: לא עוד. אנחנו לא רוצים להיאבק ולפגוע. אנחנו מחפשים יחסים אחרים.
במצרים של ראשית המאה העשרים חיה ילדה שקראו לה ז’קלין כהנוב. לימים היא תהיה סופרת והוגת דעות אבל אז היא הייתה ילדה יהודייה רגילה, והיתה לה חברה מצרית ששמה קאדריה. יום אחד היה חג בבית של ז’קלין, הבית כולו המה הכנות לחג וקאדריה התעניינה בשל מה החגיגה. אבל כשז’קלין סיפרה לה את סיפור חג הפסח שתיהן היו עצובות. בני ישראל, העם של ז’קלין נלחם בעם המצרי, העם של קאדריה, הפליא בו את מכותיו ואז יצא משעבוד מצרים. זו החגיגה. תגובתה של קאדריה לסיפור מפתיעה: “אם היה אלוהים קצת אישה, לא רק גבר, לכם הייתה ניתנת הארץ המובטחת ואנחנו היינו נשארות תמיד ידידות אבל האחים שלי, אני בטוחה, לעולם לא יתנו לכם”. שתי ילדות צעירות במצרים מתמודדות מול ההבנה שאלוהים וכל מנהיגיו הם גברים, ולכן חלומן על חברות רבת שנים לעולם לא יתממש. במשחקי הדמיון שלהן הן היו חוזרות אחורה בזמן ומשנות את ההיסטוריה. בת פרעה הייתה המלכה והיא ליוותה את משה עד הארץ המובטחת ועזרה לו בקרבות נגד אויביו. שם, הם כרתו ברית והבטיחו ששני העמים לעולם לא יפגעו זה בזה. אבל אלוהים בשתי הדתות היה גברי והברית בין העמים שלהן נשארה בגדר חלום רחוק.
ואולי הפתרון לקונפליקט טמון בהצעה של קאדריה. בשינוי הדמויות המובילות ומנהיגות את המאבק הזה. במקום פרעה להציב את בתו שכבר הוכיחה שהיא מסוגלת להנהיג בכוח החמלה שלה. לעזור לאלוהים למצוא את הצד הנשי שלו ולחזק בו דווקא את הדימוי של “שדי”. במקום אל היושב בשמים ושולט על פעולותינו, אלה המזינה את ברואיה ומשפיעה טוב על העולם כולו. אם אלוהים היה אישה. אם בת פרעה הייתה המנהיגה ולא פרעה בעצמו. אולי הפרשה הזו הייתה נראית אחרת?
אני חושבת שהרבה טמון במחשבה אם לאלוהים יש תכונות גבריות או נשיות. ההבנה הזו ששליט העולם הוא גברי בעצם הופכת את כל הגברים לסגניו ואת מנהיגותו למנהיגות האולטימטיבית. נשים לאורך כל הדורות היו מביטות מעלה אל השמים ויודעות שיש גבר מעליהן, ששולט, מנהל ומשפיע על גורלם. השמים היו הגבול. כמה שונה המבט הזה מעלה אם במרומים יושבת דווקא אישה.
במסורת היהודית יש לנו גם דימויים נשיים לאל, אמנם הדימוי המרכזי הוא גברי. למרות שאנחנו מכירות את השכינה, את שדי, ואפילו את בת הקול שיוצאת מן השמים ומוסרת את דברו לקרוביו. במסורת חז”ל אנחנו יכולות למצוא את אלוהים מתחבר לצדדים הרכים שלו ואפילו בוכה. במסכת חגיגה מסופר על מקום ששמו “מסתרים” – שם בחדרי חדרים אלוהים מרשה לעצמו לבכות. להזיל דמעה. שם אלוהים יכול להפסיק להיות רק החזק והשולט ולהתחבר גם לנקודות הכאב שבתוכו. אומנם, חז”ל מסבירים ששם הוא יכול לבכות כי הוא נמצא במקום מוסתר ולא בפומבי אבל לפחות הם מגלים לנו את הרגישות שלו. הוא לא עומד מול כל הכאב שבעולם בפנים חתומות, הוא מרגיש את העצב על הבריות שמתמודדות עם הקשיים הרבים בעולמו. אלוהים, עדיין גבר ועדיין בשמים, אבל לפחות אנחנו יכולות לעשות שינויים כאן על פני האדמה. ולדאוג שהמנהיגות שלנו תהיה כזו שמעזה להזיל דמעה, לראות את סבלו של האחר, לכאוב את כאבו וליצור קרקע מצמיחה ומיטיבה המזינה את הבריות בעולמנו.
“הַכְנִיסִינִי תַּחַת כְּנָפֵךְ,
וַהֲיִי לִי אֵם וְאָחוֹת,
וִיהִי חֵיקֵךְ מִקְלַט רֹאשִׁי,
קַן-תְּפִלּוֹתַי הַנִּדָּחוֹת.” חיים נחמן ביאליק
__
אילה דקל היא מורה ומנחה בישיבה החילונית בבינ”ה
