פרשת משפטים עוסקת בדינים רבים הקשורים ביחסים שבין אדם לחברו, ביניהם שלוש סוגיות בעלות מבנה דומה, אשר מזמינות אותנו לשים לב לערך כבוד האדם בהקשר של עבד עברי, שנת שמיטה ושבת.
הפרשה נפתחת בסוגיית עבד עברי: “כִּ֤י תִקְנֶה֙ עֶ֣בֶד עִבְרִ֔י שֵׁ֥שׁ שָׁנִ֖ים יַעֲבֹ֑ד וּבַ֨שְּׁבִעִ֔ת יֵצֵ֥א לַֽחָפְשִׁ֖י חִנָּֽם׃” (שמות כ”א, ב) הסוגייה הטעונה של העבדות מעוררת מחשבה. הבחירה לפתוח את הפרשה דווקא בזה והמעבר לשנה השביעית, פוגש את המתח בין חירות לעבדות. מתח שקיים הן בזיכרון הקולקטיבי של בני ישראל והן בברית החקיקה בין אלוהים לעם ישראל. אם בכל זאת העבד מבקש להאריך את משך העבדות שלו, חייב להתקיים טקס מעבר בפתח הבית שמבטא את גבולות היחסים בין העבד לאדון ואת מקומו של האלוהים כבעל הבית הנצחי במערכת היחסים הזו, והאדון מחויב לרצוע את אזנו של העבד במרצע: “וְהִגִּישׁ֤וֹ אֲדֹנָיו֙ אֶל־הָ֣אֱלֹהִ֔ים וְהִגִּישׁוֹ֙ אֶל־הַדֶּ֔לֶת א֖וֹ אֶל־הַמְּזוּזָ֑ה וְרָצַ֨ע אֲדֹנָ֤יו אֶת־אָזְנוֹ֙ בַּמַּרְצֵ֔עַ וַעֲבָד֖וֹ לְעֹלָֽם׃”
מבנה דומה, נמצא ביחס לשנת השמיטה: “וְשֵׁ֥שׁ שָׁנִ֖ים תִּזְרַ֣ע אֶת־אַרְצֶ֑ךָ וְאָסַפְתָּ֖ אֶת־תְּבוּאָתָֽהּ׃ וְהַשְּׁבִיעִ֞ת תִּשְׁמְטֶ֣נָּה וּנְטַשְׁתָּ֗הּ וְאָֽכְלוּ֙ אֶבְיֹנֵ֣י עַמֶּ֔ךָ וְיִתְרָ֕ם תֹּאכַ֖ל חַיַּ֣ת הַשָּׂדֶ֑ה כֵּֽן־תַּעֲשֶׂ֥ה לְכַרְמְךָ֖ לְזֵיתֶֽךָ׃” (שמות כג, י-יא) גם במקרה הזה, תקופת עבודת האדמה והשעבוד לאדמה מוגבלים לשש שנים כשלאחר מכן ישנו שחרור של הבעלים מהאדמה. שנת השמיטה היא אחד השיאים בתשומת הלב החברתית שהתורה מבקשת לתת. זו מצוה חברתית המבקשת מהאדם לשמוט את אדמתו לטובת האביונים, תהליך של שחרור לטובת שאיפה לשוויון ומתן הזדמנות לכל אחד ואחת להנות מפירות הארץ. מה קורה למי שעובד את האדמה במשך שנים מתוך ידיעה שאלה חוקי הפורמט, וכי השנה השביעית נמצאת באופק? באיזה אופן התודעה הזו מחלחלת גם בשש השנים שמקדימות את השנה השביעית מבחינת עבודת האדמה היחס לנזקקים?
הדוגמא השלישית שמופיעה בפרשה, מתייחסת באופן דומה לשבת: “שֵׁ֤שֶׁת יָמִים֙ תַּעֲשֶׂ֣ה מַעֲשֶׂ֔יךָ וּבַיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִ֖י תִּשְׁבֹּ֑ת לְמַ֣עַן יָנ֗וּחַ שֽׁוֹרְךָ֙ וַחֲמֹרֶ֔ךָ וְיִנָּפֵ֥שׁ בֶּן־אֲמָתְךָ֖ וְהַגֵּֽר׃” (שמות כג, יב) גם כאן ישנה הדגשה של הפן החברתי של השבת כמנוחה ממלאכה, בעיקר כמסגרת של מנוחה לעבדים ולבהמות. במקורות אחרים שבת נזכרת כזכר לבריאת העולם או ליציאת מצרים ואילו כאן הדגש הוא אחר.
המשמעות של היום השביעי, והשנה השביעית מצטרפת לשורה של שביעיות נוספות בתרבות היהודית שמהדהדות ממד של קדושה או שלמות בחיים, בין היתר: בריאת העולם בשישה ימים ומנוחה ביום השביעי, שבעת ימי חג הסוכות וימי חג הפסח, שבעה שבועות של ספירת העומר עד לחג השבועות – חג מתן תורה, שבע ברכות בנישואים ועוד.
הרש”ר הירש בתחילת פרשת משפטים מתייחס לשימוש בו’ החיבור של “ואלה המשפטים” ולפי דעתי, מבקש להתייחס למשמעות של השלמות הזו:
“ואלה” – לעניין זה מקשרת ו’ החיבור את המשפטים, אשר יסדירו את בניין החברה היהודית על עקרון הצדק והאנושיות. על ידי כך תורחק החרב, דהיינו האלימות והאכזריות.
הרש”ר הירש מזכיר לנו שבלי מערכת הצדק הזו, אנחנו עלולים לפגוש את החרב, את האלימות ואת האכזריות, וכדברי קהלת: “וְעוֹד רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ מְקוֹם הַמִּשְׁפָּט שָׁמָּה הָרֶשַׁע וּמְקוֹם הַצֶּדֶק שָׁמָּה הָרָשַׁע.” (קהלת ג, טז)
שלום חנוך דורש על הטקסט של קהלת במילים הבאות :
כי “מקום המשפט שמה הרשע כי מקום הצדק שמה הפשע”
כי מקום החוק שמה הפשע החיים הם שלי – אז מה אתה עושה שם?
א-לי-מות
“בני, אל תלך בדרך איתם מנע רגליך מנתיבתם
כי רגליהם לרע ירוצו וימהרו לשפוך דם!”
מרוב מלחמות אתה לא זוכר
מרוב קורבנות אתה לא סופר
זה יצא משליטה וזה רק מתגבר
א-לי-מות.
השנה השביעית היא סמל חשוב בתוך מערכת הצדק והשליטה גם בימינו. החשיבות העמוקה בהסדרת חוקים שיש בהם פסקי זמן, ומתן תשומת לב למי שזקוקים וזקוקות מאיתנו להכרה, מנוחה, ביטחון, בריאות, חסד, צדקה וחירות.
__
יעל הירש בידרמן היא מנהלת משאבי אנוש בבינ”ה
