הדבר הראשון שתופס אותי בפרשת פנחס הוא שמות חמשת בנות צלפחד, הן מוזכרות פעמיים, אולי רמז לתפקידן ההיסטורי. כמה תנועה וחיות יש בשמות שלהן:
“וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד בֶּן־חֵפֶר בֶּן־גִּלְעָד בֶּן־מָכִיר בֶּן־מְנַשֶּׁה לְמִשְׁפְּחֹת מְנַשֶּׁה בֶן־יוֹסֵף וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֹתָיו מַחְלָה נֹעָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה” –
מחלה שמתחילה ומעיזה
נעה שמתניעה ונעה לקראת שינוי
חגלה שחגה, מסתובבת ומגלה עוולות חברתיות
מילכה שהולכת עם אחיותיה כמנהיגה
ותרצה שיש בה רצון אמיתי ויכולת לתיקון.
כל הכוח הנשי הזה הכרחי. עם ישראל במדבר, הכנות הכניסה לארץ בעיצומן, אחרי מגיפה איומה, נספרים הראשים, הפעם יש לספירה משמעות שתבוא לידי ביטוי בשטח, קרקע, נחלה. “לָרַב תַּרְבֶּה נַחֲלָתוֹ וְלַמְעַט תַּמְעִיט נַחֲלָתוֹ אִישׁ לְפִי פְקֻדָיו יֻתַּן נַחֲלָתוֹ” גודל הנחלה ייקבע על פי גודל המשפחה. עד כאן הגיוני, אבל מה לגבי אופן הספירה? מי שנספרים הם רק בנים זכרים. בנות צלפחד שאיבדו את אביהן ואין להן אחים זכרים מבינות שעל פי השיטה יהיו משוללות נחלה, שטח משלהן לחיות בו, להכות שורש ולהמשיך את השושלת.
לא פשוט לשנות שיטה, היא סדורה, אוטומטית, מובנת מאליה, היא הופכת למציאות עצמה. אבל לחמישיית הנשים הזו יש איכויות שמאפשרות להן להניע שינוי. הן מתקרבות ופונות למשה בפשטות, בלי תחינה או התנצלות, מאירות את הלקונה ומבקשות תיקון “לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם־אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ כִּי אֵין לוֹ בֵּן תְּנָה־לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ“.
אני מדמיינת את השוק של משה כשהן פונות אליו עם הבקשה, למרות ההפתעה שאולי היכתה בו, הוא לא פוסל על הסף אלא מעביר להתייעצות עם הערכאה העליונה. אלוהים פוסק לטובת בנות צלפחד, התקדים הופך לתיקון לחוק חלוקת הנחלות- אדם שנפטר ואין לו בנים, תעבור נחלתו לבנותיו.
מהמדבר הביתה
המשורר ישראל חברוני שמקדיש בשיריו מקום למדבר כותב “לצאת אל המדבר, זה לצאת מעצמך, המיושב, המאורגן, המגובש…” המחשבה של היציאה אל המדבר מעוררת בנו התרגשות, שחרור מחומר. אבל מה קורה לנו דווקא כשצריך לחזור מהמדבר הביתה?
אחרי שנים של הליכה במדבר כשעם ישראל נתון כולו לחסדי אלוהים, במסע שאין בו רכוש ואין בו אדמה, מתחילה ההתארגנות לכניסה מחודשת אל המיושב, המאורגן, המגובש. פתאום יש משמעות לנחלה, לרכוש, לקניין. יהיה את מי שיש לו הרבה, מי שיהיה לה מעט, יהיו את מי שלא יהיה להם כלל ותפקידם לשרת בקודש. הסכנה הגדולה של החזרה ממסע שבו הכל אפשרי היא הכניעה לשיטה שיכולה להכריע את הרוח, שיטה שעלולה למקם ולהקפיא כל אחת ואחד מאיתנו בעמדות ומעמדות.
בנות צלפחד לא רק נעות ומשנות את השיטה, הן גם מסמנות את הסכנה הזאת. בחכמתן הן מבינות שיש משמעות ליצירת סדר. בדרך מהמדבר הביתה, הן מבקשות סדר שאינו נוקשה ומגובש מידי, כזה שאפשר להניע ולשנות כשאין בו הגיון והוגנות.
הרצון לאחוז, היכולת לשחרר
אל מול הרצון של העם להחזיק, התארגן, להתיישב, לאחוז בקרקע, לקבל וודאות שיש בנחלה, מתבקש משה דווקא לשחרר.
משה מוזמן לעלות אל הר העברים, להתבונן מלמעלה על מרחבי ארץ ישראל שכבר לא יזכה להיכנס אליה, להסתכל עליה ואז לשחרר אותה. כמאמר השיר- לראות רחוק, לראות שקוף.
משה צריך כעת לשחרר את ארץ ישראל, ולא רק אותה, הוא צריך גם לשחרר את תפקיד המנהיגות. בקרוב הוא לא יהיה כאן ואלוהים מבקש ממנו לקחת את יהושוע בן נון ולסמוך עליו את ידו, לתת לו מכוחותיו, ואולי במילים עכשוויות- לעשות לו חפיפה. כשמדובר במנהיג גדול כל כך כמו משה, רק העברת סמכויות לא מספיקה, ואלוהים מבקש ממשה לתת לגיטימציה ציבורית למחליף שלו “וְהַעֲמַדְתָּ אֹתוֹ לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי כָּל־הָעֵדָה וְצִוִּיתָה אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם“.
אנחנו בימים של החלפת שלטון, תזוזות והתארגנות מחודשת, כל אחד מאינספור הצדדים הפוליטיים מנסים לתפוס, לאחוז בכמה שיותר משאבים וסמכויות, יש חלקים בעם שמרוצים יותר ומרוצים פחות מהשינוי. זה הזמן להזכיר לעצמנו את חשיבות השחרור, קבלת השינויים ופינוי המקום עם חפיפה שאורכה עולה על חצי שעה. זמן לראות רחוק, אבל גם לראות שקוף.
__
מיכל זמיר היא ראשת הישיבה החילונית של בינ”ה בבאר שבע.
