שנת השמיטה הלא-ממומשת של סימון ביילס
רבים הופתעו השבוע מפרישתה הפתאומית של סימון ביילס, המתעמלת האמריקאית עטורת המדליות החליטה שאינה יכולה עוד ופרשה ממקצה הגמר הקבוצתי. היא הרגישה שהעומס עליה גדול מידי ובחרה לשמוט את כל הציפיות והמדליות שבדרך ולהתמקד בבריאותה הנפשית.
פרישתה העלתה פרשנויות רבות שחרגו בהרבה מעולם הספורט. אני מבקש לפתוח חלון מתוך פרשת השבוע שלנו לשנת השמיטה שתתחיל כאן עוד פחות מחודש ומופיעה בפרשה.
בשנת השמיטה הקודמת ביילס היתה בסך הכל בת 17 וכבר החזיקה במדליות זהב משתי אליפויות עולם. מגפת הקורונה שדחתה בשנה את אולימפיאדת טוקיו ,סידרה לביילס שנת שמיטה בדיוק בשנה השביעית מאז מדליית הזהב הראשונה שלה מאליפות העולם ב 2013.
סימון ביילס. צילום: Agência Brasil Fotografias, מתוך ויקישיתוף
הכוונה והמעשה
הדרך בה מתארת הפרשה את מצוות השמיטה מתמקדת בשני רבדים של המצווה- המעשה והכוונה. בכך אנו מקבלים תזכורת שללא איזון נכון בין שני אלו לא ניתן לקיים את המצווה. מהציטוט בפתיחה של פרק ט”ו נראה כי המעשה ברור:
מִקֵּ֥ץ שֶֽׁבַע־שָׁנִ֖ים תַּעֲשֶׂ֥ה שְׁמִטָּֽה׃ וְזֶה֮ דְּבַ֣ר הַשְּׁמִטָּה֒ שָׁמ֗וֹט כׇּל־בַּ֙עַל֙ מַשֵּׁ֣ה יָד֔וֹ אֲשֶׁ֥ר יַשֶּׁ֖ה בְּרֵעֵ֑הוּ לֹֽא־יִגֹּ֤שׂ אֶת־רֵעֵ֙הוּ֙ וְאֶת־אָחִ֔יו כִּֽי־קָרָ֥א שְׁמִטָּ֖ה לַיהֹוָֽה׃
בשנה זאת עלינו לשמוט את החובות ולשחרר את החייבים לנו מהשעבוד של להיות בעל חוב. יש כאן הגיון חברתי עתיק יומין של צמצום פערים. ידוע לכולנו שטבעו של פער הוא לגדול – הריבית על החוב תהפוך את המלווה כל שנה לעשיר יותר ואת העני לעני יותר. לכן מנגנון שמאתחל מחדש את המערכת הכלכלית כל שבע שנים הוא הגיוני לצמצום פערים ולשמירת הלכידות החברתית.
מבט על הפסוקים הבאים מלמד שהפרשה לא מסתפקת במעשה, וכדי שזה יעבוד צריך לתרגל גם את הכוונה:
כִּֽי־יִהְיֶה֩ בְךָ֨ אֶבְי֜וֹן מֵאַחַ֤ד אַחֶ֙יךָ֙ בְּאַחַ֣ד שְׁעָרֶ֔יךָ בְּאַ֨רְצְךָ֔ אֲשֶׁר־יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֣ן לָ֑ךְ לֹ֧א תְאַמֵּ֣ץ אֶת־לְבָבְךָ֗ וְלֹ֤א תִקְפֹּץ֙ אֶת־יָ֣דְךָ֔ מֵאָחִ֖יךָ הָאֶבְיֽוֹן.
כשהחתול שלי נמצא ליד קערת האוכל שלו ואני מנסה לקחת לו אותה, התגובה הטבעית שלו תהיה “אימוץ הלב ” ו”קפיצת היד”. לא משנה שיש לו הרבה אוכל – זה האינסטיקט החייתי הבסיסי ביותר כאשר מישהו מנסה לקחת ממך משהו ששייך לך.
אז במה מותר האדם מן החתול?
גם לנו יש אינסטינקט כזה: כשמישהו מושיט לנו יד ומבקש שנשמוט את חובו, התגובה הטבעית שלנו היא לאמץ את הלב ולקפץ את היד. למרות שהציווי המעשי מאד ברור האינסטינקט הזה חזק כל כך שיש חשש שהוא ימנע מאיתנו לבצע את המעשה.
לכן התורה מוסיפה אל המצווה גם את החינוך ואת התרגול באילוף האינסטינקט החייתי. כשאתה שומט את חובו של מישהו או נותן לאדם את מחסרו, תעשה את זה בלב פתוח וביד רחבה. רק כאשר הכוונה והמעשה יהיו קרובים זה לזה תתאפשר חברה אנושית חומלת וצודקת.
כשסימון ביילס הבינה שהפער בין הכוונה שלה לביצוע הוא בלתי ניתן לגישור – היא החליטה לפרוש. בראיון היא אמרה: “לא הצלחתי להבין למה הגוף והראש שלי לא מסונכרנים. הייתי מוכנה פיזית ופתאום זה קרה. זה היה מחוץ לשליטתי, כך שזה היה מאוד קשה”.
הלל הזקן מחזיר את הכוונה למקום אליו היא שייכת
הלל, כפי שאנו למדים ממסכת גיטין במשנה, ראה את הפער הזה נפער גם בביצוע המעשי של מצוות השמיטה. הוא ראה שאנשים נמנעים מלהלוות זה לזה בשל הפחד הטבעי מכך שכספם יאבד בשנת השמיטה הקרובה והמצווה המעשית החלה להתרחק מאד מהכוונה המקורית שלה. במקום לצמצם פערים היא החלה להגדיל אותם מכיוון שקשה מאד לצאת מעוני לעצמאות ללא סיוע של הלוואה, ולכן הוא “התקין פרוזבול למען תיקון עולם” – הוא יצר מנגנון הלכתי אשר מגן על המלווים גם בשנת השמיטה ובכך אפשר למערכת ההלוואות להתקיים גם תחת מנגנון השמיטה.
מהלל הזקן למדנו, שפעם בכמה זמן כדאי לבחון את המעשים והציוויים שאנו דבקים בהם ולבחון האם הם באמת משרתים את הכוונה שלשמה הם נוצרו.
ומסימון ביילס למדנו השבוע שלפעמים כדאי לשמוט.
שנת השמיטה היא רעיון עמוק וחיוני לכל אדם’ לא רק לחקלאי או למלווה. פעם בכמה שנים צריך לעצור את המרוץ ולהחזיר את הכוונה למקום אליו היא שייכת!
__
ניר ברוידא הוא משנה למנכ”ל בינ”ה
