“אמא, זה כואב ללדת?” שאל אותי הבן שלי בפנים דואגות. “זה בהחלט כואב” עניתי לו “אבל זה גם שווה הכאב הזה, כי בסופו נולד תינוק”. הוא הביט בי בעיניים שלא בטוחות מה לעשות עם המידע שהרגע נגלה לו ובסוף הוסיף “בטח גם לי זה היה כואב לצאת ממך, מזל שחיבקת אותי אחר כך”.
חיבוק. זה כל מה שרציתי אחרי הלידה. להרגיש שיש מי שנמצא שם איתי בתוך סערת הרגשות המטלטלת של הרגע הזה. שיש מקום לחוויה המטורפת שעברתי, ליכולת המופלאה של הגוף שלי לברוא חיים.
פרשת השבוע שלנו נפתחת בשיח על אישה יולדת ומספרת כיצד צריך לנהוג עם אישה אחרי לידה. טומאה. זו ההגדרה של התורה כלפי אישה יולדת. וכל העיסוק באישה יולדת מדבר על ריחוק.
אני קוראת את הפסוקים של פרשת השבוע וכל הגוף שלי זועק. אישה אחרי לידה, כואבת, דואבת, מלאה בהתרגשות, מאושרת מהתינוק וגם פשוט רוצה לישון וכל מה שהתורה מדברת עליו הוא הטומאה שלה והצורך להרחיק אותה. והטומאה הזו לא נשארת רק בימי קדם. עד היום, אישה אחרי לידה לפי ההלכה אסורה במגע עם בן הזוג שלה. מורחקת מחיבוק של מי שאמור לתמוך בה.
אם היא ילדה בן, היא טמאה שבוע ואחר כך שלושים יום מורחקת מהקודש ואם ילדה בת הטומאה מוכפלת. במשך שבועיים היא טמאה וגם אחר כך מרצה ריחוק של שישים יום מהקודש. כבר מראשית החיים יש אפליה מגדרית. בנות מטמאות לזמן רב יותר. לידת בת נחשבת פחותה.
בסוף זמן הטומאה היולדת צריכה להביא קרבן חטאת. “ווּבִמְלֹ֣את ׀ יְמֵ֣י טׇהֳרָ֗הּ לְבֵן֮ א֣וֹ לְבַת֒ תָּבִ֞יא כֶּ֤בֶשׂ בֶּן־שְׁנָתוֹ֙ לְעֹלָ֔ה וּבֶן־יוֹנָ֥ה אוֹ־תֹ֖ר לְחַטָּ֑את אֶל־פֶּ֥תַח אֹֽהֶל־מוֹעֵ֖ד אֶל־הַכֹּהֵֽן”.
כלומר, ההנחה היא שכל יולדת חוטאת. שבעצם הלידה יש מעשה של חטא. השאלה שהעסיקה את כל הפרשנים היא מה החטא שמתרחש בלידה. והתשובות נעות בין התייחסות למילים שאמרה היולדת בעת הלידה בגנות בעלה לבין הצורך להבין את קטנות האדם אל מול האל, כפי שמשתקפת בלידה.
אני חושבת שהתשובה היא פשוטה. אין שום חטא בלידה. אבל יש פחד. פחד מעוצמת הלידה. ורצון של הפטריארכיה להקטין את המעשה הנשי הבלתי יאומן שמתרחש ברגע הזה. הגוף הנשי מחולל בלידה דבר שכמעט אינו אנושי. הוא אלוהי. הגוף הנשי מעניק לעולם חיים. אני חושבת שגברים פחדו מהכוח הזה. זה כוח שאין להם בתוכם ואין להם שום שליטה בו. התחושה שהייתה לי אחרי הלידה היא של יכולת עצומה לברוא עולמות ולדעתי, בגלל זה הרחיקו אותנו מן הקודש. רצו להזכיר לנו שאנחנו לא כל יכולות, שאנחנו בעצם חוטאות. שיש סמכות כוהנית וגברית שלטת. שיש קודש שאין לנו מקום בתוכו.
אנחנו צריכות וצריכים להתייחס אחרת לנשים אחרי לידה. במקום לדבר על טומאת הגוף, אנחנו זקוקות להכרה בנס שהגוף שלנו חולל זה עתה. במקום ריחוק והדרה, אנחנו זקוקות לחיבוק, למגע ,למעגל תומך, אנחנו זקוקות להכלה.
__
אילה דקל היא מורה ומנחה בישיבה החילונית בבינ”ה