בשיעור שלימדתי במכינה הקדם צבאית השבוע התעוררה שאלה- איך ייראה יום הזיכרון לחללי הקורונה בישראל? טבעי שבמדינה שמורגלת בימי זיכרון יעוצב יום התייחדות עם הרוגי המגיפה. השאלה הזאת מולידה שאלות נוספות כמו מועד יום הזיכרון העתידי. קביעת תאריך היא לא מקרית והיא חלק מהסיפור שרוצים להנחיל לדורות הבאים: יום הזיכרון לשואה ולגבורה נקבע לסמן את מרד גטו ורשה משום שהחברה הישראלית הצעירה שנלחמה על חייה יכלה להזדהות עם המורדים אשר לא “הלכו לצאן כטבח”. יום הזיכרון לחללי צה”ל נקבע בערב יום העצמאות לקדש את זכרם של נופלי גוש עציון שהיו הלהבה הבוערת שלאורה הוכרזה עצמאות מדינת ישראל. בכך קיבעו את הערך והאתוס שמדינת ישראל חבה את קיומה לאלו אשר נופלים ונופלות על משמרתה.
הקורונה איתנו כבר למעלה משנה והשבת נציין תאריך שהוא אופציה עבור יום הזיכרון הנ”ל- פטירתו של קורבן המגיפה, אריה אבן ז”ל, שהלך לעולמו בשבת 20.3.2020 והיה הראשון מאלפים שבאו אחריו. תאריך נוסף שיכול להיבחר הוא תאריך החיסון הראשון בישראל. אולי בכלל תהיה פה תנועה שלא תציין את היום הלאומי ותקפיד דווקא על היום הבינלאומי להתייחדות עם זכר מילוני הקורבנות. אלה כנראה ינזפו באחרים על ההתמקדות הלאומנית הצרה שלהם לנוכח מגיפה שאינה יודעת הבדלי גזע, לאום, דת או מין. זה נשמע כמו התמקדות בוויכוח חסר פואנטה אבל בבסיסה מונחת שאלה רצינית בדבר עיצוב זיכרון של עם ולאום- מה הסיפור שאנחנו רוצים לספר לעצמנו על עצמנו?
השבת הקרובה היא “שבת זכור”. בנוסף לפרשת השבוע הרגילה – פרשת תרומה, מציינים נושא מיוחד שקשור בחגים ומועדים. והפעם חג פורים שלכבודו מסופר הסיפור של עמלק ובני ישראל שמופיע לראשונה בשמות פרק י”ז:
וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם־יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם׃ וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר־לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק מָחָר אָנֹכִי נִצָּב עַל־רֹאשׁ הַגִּבְעָה וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדִי׃ וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כַּאֲשֶׁר אָמַר־לוֹ מֹשֶׁה לְהִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק וּמֹשֶׁה אַהֲרֹן וְחוּר עָלוּ רֹאשׁ הַגִּבְעָה׃ וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק׃ וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים וַיִּקְחוּ־אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד־בֹּא הַשָּׁמֶשׁ׃ וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת־עֲמָלֵק וְאֶת־עַמּוֹ לְפִי־חָרֶב׃ וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּי־מָחֹה אֶמְחֶה אֶת־זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם׃ וַיִּבֶן מֹשֶׁה מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יְהוָה נִסִּי׃ וַיֹּאמֶר כִּי־יָד עַל־כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַיהוָה בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר׃
הפשט של הסיפור הוא שהעמלקים תוקפים את בני ישראל הנודדים בעודם ברפדים. יהושע בן-נון מוביל את הכוחות הלוחמים ומשה עולה לראש גבעת התצפית ובאופן נסי משפיע על תוצאות הקרב בזכות הרמת ידיו. כשידיו כבדות אז אהרון וחור (בן מרים) תומכים בו עד לניצחון הנכסף. הסיפור מסתיים בהבטחת האל למחות את זכר העמלק מתחת לשמים.
פרשנויות רבות נכתבו על משמעות הסיפור של עמלק וחשיבותו, הראשון בהם כבר בספר דברים כ”ה:
זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר־עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם׃ אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל־הַנֶּחֱשָׁלִים אַחַרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים׃
ספר דברים מוסיף פה שלושה עניינים מרכזיים: הוא מתאר את מצבם הרעוע של בני ישראל בעת המתקפה מכיוון שהיו עייפים, יגעים ובעיקר לא יראי אל. שנית, הוא מדגיש את הטקטיקה העמלקית של תקיפת אחורי המחנה הישראלי איפה שהיו הנחשלים שלא עומדים בקצב. לבסוף, ספר דברים נותן לנו את הציווי המפורש שתפקידנו לזכור את המעשה והמאורע הזה לדור ודור.
אכן זיכרון העמלק שימש את עם ישראל מדור לדור ומכאן גם נולד החיבור שלו לפורים בו העמלק התורן הוא המן האגגי אשר מנסה להשמיד את היהודים בכל ארצות האימפריה הפרסית. וכך נשאלת השאלה מה היא המשמעות של “זכור את אשר עשה לך העמלק” בימינו אנו? איזה זכרון לאומי אנחנו מבקשים לעצב מתוך הסיפור הזה?
אפשר ללמוד הרבה מהסיפור הזה בהתמודדות עם העמלק התורן – נגיף הקורונה. שני ערכים מרכזיים עולים פה: משבר כמראה וחשיבותה של מנהיגות.
- העמלק לא יצר את המשבר של בני ישראל לבדו. בני ישראל היו במצב לא טוב כבר בפרקים הקודמים, מתווכחים עם משה על המן שיורד מהשמיים ועל נהלי אגירתו, מלינים על משה שהם צמאים וזקוקים למים עד שמשה נדרש פיזית להכות בסלע כדי לרצות אותם. הקורונה נחתה פה בנתב”ג כאשר החברה הישראלית הייתה כבר במצב קשה. הקורונה הדגישה את הבעיות שהיו קיימות. סדקים בבית הופכים לשברים כשהסערה מגיעה.
- יהושע, מבכירי העם, מוביל בעצמו את המתקפה בעוד שראשי העם- משה, אהרון וחור עולים לגבעה הקרובה, לעיני כולם (פעם קראו לזה דוגמא אישית), ומשתתפים במאמץ עד כדי קושי וכאב פיזי לעצמם. קשה לדמיין סיטואציה מקבילה בימינו. מי היהושע שמוביל את הכוחות בשטח, מחובר לשטח או מנהיג אותו כאשר התחושה שנהיינו אדם לעצמו ולשבטו?
אני אדם אופטימי אבל לאחרונה אני מתקשה. חסרה לי המנהיגות שתעלה על הגבעה, תישיר מבט אל כל העם, תאמר לנו בכנות כי עוד הולך להיות פה קשה, תסביר לנו את התוכנית בפשטות ובלי אינטרסים צרים ותצליח לאחד אותנו סביב איזה חזון של טוב משותף.
זה בהחלט יהיה דימוי ראוי לאנדרטת הנספים מהקורונה שתוקם פה יום אחד- עדר ללא רועה בעיצומה של סערה. ואולי זה פואטי מדי ועדיף דווקא פסל של ילדה בכיתה ה’ שנשכחה בעודה יושבת בבית מול המחשב כבר כמעט שנה.
__
יובל לינדן הוא מנהל מחלקת מכינות ושנת שירות בבינ”ה
