מיליוני המתחסנים והשיבה לשגרה מבשרים את סיומה של שנת הקורונה שפקדה אותנו. אך לצד הסטטיסטיקות שמספרות סיפור של התאוששות אנו עדים לפרימתה של הרקמה החברתית העדינה עליה עמלנו בשבעים השנים האחרונות. לאורכו של המשבר החברה בישראל התגלתה כאסופה של קנטונים בהם כל ציבור בוחר את גבולות הציות, את מידת האחריות ואת אופני הפירוש של ההנחיות השלטוניות. תהליכי הפירוד הלכו והתעצמו ככל שעברנו ממערכת בחירות אחת לשנייה, בהן כל צד טרח להבליט את השונה, המבדיל והמפריד. ככל שהימים נקפו ומספרי המתים האמירו גדל הריחוק והשוני בין הציבורים השונים. עד שנדמה שאנו מקיימים מדינה בתוך מדינה, חברה בתוך חברה.
פרשת תצווה שחלה השנה בפורים, מביאה מסר אחר בכל הנוגע לחיים חברתיים ולתפקידה של המנהיגות ביצירתה של רקמה אנושית וחברתית.
הפרשה ממשיכה לגולל את סיפור בנייתו של המשכן, עשיית כליו ותפירתם של בגדי הכהונה של המשרתים בקודש. במסגרת הפרויקט רחב היריעה שכלל את כלל בני העם: מעשירים ועד עניים מגברים ועד נשים, התבקש משה להכין גם את בגדיו של הכהן הגדול. לצד הבגדים הייחודים ששימשו אותו בעבודתו, הכהן התהדר באפוד הנישא על כתפיו ובחושן המונח על לוח ליבו. בעוד שהאפוד הורכב משתי אבנים עליהן נחרטו שמות ששת השבטים, החושן הורכב מ 12 אבנים שונות, כך שכל שבט ושבט זכה לאזכור ייחודי. השילוב בין החושן לאפוד מזכיר למנהיג שהוא מייצג 12 קולות שונים, אך יחד עם זאת ישנו ממד משותף המתכנס ללוח שמאחד לכדי קבוצה מובחנת. השילוב בין השניים מזכיר לכהן ולאל את השילוב הייחודי המתקיים בעם. שילוב בין 12 קולות שונים היוצרים יחד קבוצה בעלת מאפיינים משותפים.
“וְשַׂמְתָּ֞ אֶת־שְׁתֵּ֣י הָאֲבָנִ֗ים עַ֚ל כִּתְפֹ֣ת הָֽאֵפֹ֔ד אַבְנֵ֥י זִכָּרֹ֖ן לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְנָשָׂא֩ אַהֲרֹ֨ן אֶת־שְׁמוֹתָ֜ם לִפְנֵ֧י יְהוָ֛ה עַל־שְׁתֵּ֥י כְתֵפָ֖יו לְזִכָּרֹֽן….. וְנָשָׂ֣א אַ֠הֲרֹן אֶת־שְׁמ֨וֹת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֜ל בְּחֹ֧שֶׁן הַמִּשְׁפָּ֛ט עַל־לִבּ֖וֹ בְּבֹא֣וֹ אֶל־הַקֹּ֑דֶשׁ לְזִכָּרֹ֥ן לִפְנֵֽי־יְהוָ֖ה תָּמִֽיד׃
וְנָתַתָּ֞ אֶל־חֹ֣שֶׁן הַמִּשְׁפָּ֗ט אֶת־הָאוּרִים֙ וְאֶת־הַתֻּמִּ֔ים וְהָיוּ֙ עַל־לֵ֣ב אַהֲרֹ֔ן בְּבֹא֖וֹ לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה וְנָשָׂ֣א אַ֠הֲרֹן אֶת־מִשְׁפַּ֨ט בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֧ל עַל־לִבּ֛וֹ לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה תָּמִֽיד”. (שמות כח פס’ 29-30, 12).
מלבד ההכרה בשונות ובגיוון, יש בתיאור של החושן והאפוד כוונה הבאה להראות מהי המנהיגות הראויה שצריכה להנחות את דרכו של המנהיג. מהפסוקים עולה שמנהיגות משרתת חייבת לשאת את העם הן על הלב והן על הכתפיים. כלומר לשאת את משקל האחריות על הכתפיים אך יחד עם זאת לא לשכוח את החובה לשלב בנוסף אליה גם את אהבת הלב. הסוד טמון בשילוב בין השניים הנמצאים לא פעם בהתנגשות, אך הידיעה שיש צורך לחברם ולעבוד על מנת להפוך את הקשר ביניהם למעשים, היא המאפשרת לכהן לממש את תפקידו כמנהיג רוחני וכמייצג.
בעת הזאת כאשר תחושות פירוד ובידול משתלטות על השיח הציבורי, עלינו לסכור את נהר המילים ולפנות לחיפוש אחר לוח החושן וכתפי האפוד שלנו. אלו מאפשרים לנו לראות את האחדות בתוך השונות ולפעול כחברה השואפת להגשים את ייעודה ומתעלה מעל לאינטרסים מגזריים ואישיים.
אני מקווה שברוח הפרשה יתקיים בחג פורים החל בשבת זו מנהג ההיפוך שכה מאפיין את סיפורו של החג. כך נעבור מפירוד והקצנה לאחדות. משיח מפלג לשיח משתף ומתחושה שכל אחד עושה לביתו לתחושה של שותפות ואחריות. חג שמח!
__
אברהם אייזן הוא סמנכ”ל חינוך ותפעול בבינ”ה
