פרשת השבוע מוקדשת לעידו ברוך נ”י שחוגג השבוע י’ג שנים.
פרשת ויקהל-פקודי סוגרת את ספר שמות, המילה “ויקהל” מאיימת. זה בדרך כלל לא עניין טוב ה”ויקהל” הזה: “וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל-אַהֲרֹן” בפרשה הקודמת נגמר ב”עגל הזהב” החטא הנורא שגרם למשה לשבור את לוחות הברית. אבל ה”ויקהל” בפרשה שלנו הוא חיובי. “וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה, אֶת-כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל”, יש כאן התכנסות שמשה יוזם והפעם זה סיפור של תיקון ואיחוי.
בכל תרבות ולכל דת יש פרקטיקה של קודש – וחול. זה מתממש בשלושה ממדים: בזמן בגוף ובמרחב. והפרשה שלנו מתחילה בהתייחסות לזמן – לשבת. “שֵׁשֶׁת יָמִים, תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן, לַיהוָה”. השבת, החגים, ימי הזיכרון, הצומות והמסיבות. יוצרים על ציר הזמן הריק הלינארי שיאים ושפל, ארמונות ואנדרטאות. יום השואה ויום המשפחה. פסח ויום הכיפורים.
הממד הנוסף הוא הגוף העדה, השבט העם. יש כוהנים, ונביאים. יש לויים ויש ישראל. יש טמא ומצורע, יש עבד, פושע, אדם שחטא ונזיר. כל מיני היררכיות שיש בהם מטען ערכי. חיובי או שלילי. זה קיים זה מסובך אבל בואו לא נתכחש לזה. ההיררכיה הזו קיימת גם היום לא רק בתקופת המקרא. יש לזה שמות וכינויים אחרים, רובם מודחקים ומוכחשים, אבל נוכחים לא פחות.
הממד האחרון בו עוסקת עיקר הפרשה שלנו הוא המרחב הפיזי. עיר הבירה או המזבלה, רחבת המסדרים וכיכר העיר. השער, מגרש הכדורגל, בתי השימוש ורחבת הדגל. גם המרחב הוא טעון משמעות. וכל תרבות ודת מסמנות את המרחב הפיזי כגורם בעל משמעות ערכית.
כעם עבדים שנמצא כרגע בנדודים במרחב, משה מבין כי חייב להיות מרכז. מקום שמסמל קדושה רוחניות ייעוד. הלקח מפרשת “עגל הזהב” נלמד והופנם. העם צריך לראות משהו בעיניים. אלוהים מופשט בשמיים משכנע אולי את משה והאת האליטה הכוהנית. אבל העם חייב לחוש משהו גשמי. לראות ולהרגיש את הסמל – להבין סימן.
ולכן חלק גדול מהפרשה מוקדש לתיאור בניית המשכן. אנחנו קוראים תיאור דקדקני ומפורט של בניית המשכן, שהוא המבוא, ההקדמה לבית המקדש: “וַיַּֽעֲשׂ֨וּ כָל־חֲכַם־לֵ֜ב בְּעֹשֵׂ֧י הַמְּלָאכָ֛ה אֶת־הַמִּשְׁכָּ֖ן עֶ֣שֶׂר יְרִיעֹ֑ת שֵׁ֣שׁ מָשְׁזָ֗ר וּתְכֵ֤לֶת וְאַרְגָּמָן֙ וְתוֹלַ֣עַת שָׁנִ֔י כְּרֻבִ֛ים מַֽעֲשֵׂ֥ה חשֵׁ֖ב עָשָׂ֥ה אֹתָֽם”
בפרשה מובא באופן ציורי פירוט ססגוני של מגוון המוצרים, החפצים, החומרים והפריטים המובאים למקום – זהב, עורות, תכשיטים, ושלל חומרים, בידי העם כולו. כולם נקראים אל מלאכת הבנייה – ה-home styling של בית המקדש. אי אפשר להתעלם מהדמיון של העשייה הזו, במובנים רבים, לעשייה שהתרחשה בפרשת השבוע הקודמת. במעשה של עגל הזהב.
בשתיהן, חפץ העם במימוש גשמי, בעשייה, בהתנהלות שיש בה התקדמות פיזית לקראת משהו, תחושות שמקבלות חיזוק ע”י מישוש ונגיעה. עם העבדים במדבר מחפש צורה וצבע – מיצג ממשי שהוא יכול להתחבר אליו בנדודים במדבר רחב הידיים. בפרשה הקודמת – זה היה מעשה של התפרקות, של ייאוש ושל פריצות. מאורע שהיה תמצית של חטא. זה נמחק, בחרון אפו של אלוהים.
הפרשה שלנו מתחילה באיסוף תרומות של כל העם למעשה המקדש, כולם מבינים שצריך תיקון, ואת התיקון חייבים לראות. הוא חייב להיות אסטטי ולהמחיש בצורה, את ערכי התרבות של העם הנודד במדבר לקראת ייעוד וגאולה.
גם היום אנו מחפשים תיקון, וריפוי ואיחוי. אחרי מגפה קשה, ולקראת בחירות עם שיסוי ושנאת אחים, מקווים לראות כאן שינוי וחזון של ייעוד משותף, אמן – שבת שלום.
__
ערן ברוך הוא מנכ”ל בינ”ה
