התהליך
במכינות ושנות השירות שאני מנהל נהוג לומר שהדברים ב”תהליך”. שום דבר לא קורה מהיום למחר וגם כאשר יש רגעים שבו האסימון נופל או חווים חוויה מכוננת אז זה חלק מהתהליך ולא במנותק ממנו.
גם עם ישראל מצוי בתהליך, בעודו יוצא ממצרים לשיטוטיו במדבר. חלק מהתהליך הזה נוגע לחיבור שלהם לסגנון האמונה והפולחן החדש. אנחנו ראינו בפרשות קודמות עד כמה התהליך הזה, כמו כל תהליך חינוכי, כולל צעדים קדימה אך גם רגרסיות. אחרי מעמד סיני הגיע חטא העגל, הלוחות השבורים הוחלפו בלוחות חדשים ובני ישראל ממשיכים בתהליך שלהם להבין את סגנון האלוהות החדש שהם נכנסו אליו.
הנביא המודרני
בפרשת השבוע, פרשת צו, מפורטים סדרי הקורבנות שהיו נהוגים במשכן ואז בבית המקדש. בפירוט רב כל סוג קורבן מתואר כולל הפרקטיקה שלו ומה בדיוק הוא מייצג. למעשה הקורבנות הם סוג של תהליך חינוכי של “ללמוד דרך הרגליים” כדי לסמן התנהגות ומעשים ראויים או לא ראויים, ובנוסף לסמן זמנים משמעותיים בשנה ובחיים. התיאור ארוך ומעט מתיש, אבל מעניין לראות דווקא את ההצמדה שלו להפטרה מספר ירמיהו המחברת את תיאור הקורבנות דווקא לגישתם של נביאי ישראל.
לובה אליאב, סוג של נביא מודרני בפני עצמו, הסביר את הסכנה בספרו “לב חדש ורוח חדשה”:
“מאבק הנביאים, אותם נושאי דגל האמת והמוסר המופלאים אשר עיניהם החדות ולבם הרגיש אמרו להם כי מסביב לפולחן הקורבנות ולמיסודו לא הכל שפיר.
הם החלו מבינים כי טקסי הקרבת הקורבנות גורמים לאמונה כי על ידי הקורבן שהם מקריבים לאל הם מקבלים ממנו בתמורה
ובקלי קלות מעין מירוק עוונות. בדמותם בנפשם כי על כל עבירה שבין אדם לחברו ובין אדם לאלוהיו ועל כל חטא שיחטאו- יכפרו בעגל או בגדי וייסלח להם.”
ההקשר של ההפטרה מספר ירמיהו מעניין עוד יותר כאשר מבינים כי הנביא לא עסק בשאלות של מוסר במנותק מהמתרחש בעולם סביבו. הוא, ושאר הנביאים גם, עסקו בניתוח המציאות הגיאופוליטית המרתקת של העולם העתיק סביב ממלכת יהודה. אז כמו היום, לא היה משעמם: האימפריה האשורית איבדה מכוחה בעקבות המרידה הבבלית בתוכה ובינתיים במערב צמחה שושלת פרעונית חדשה שביקשה להשיב עטרה ליושנה, להחזיר את האימפריה הרוסית, סליחה.. המצרית, לתקופת הזוהר ו- “To make Egypt great again!”.
המאבקים בין הכח המצרי המתחזק באיזור ובין האימפריה הבבלית החדשה מהמזרח הולידו אינספור דיונים וגישות כיצד ממלכת יהודה התקועה בתווך צריכה לנהוג. ביטויים כמו “להלך בין הטיפות”, “להגן על האינטרסים באיזור” ו- “לשמור על מרחב תמרון אסטרטגי” נשמעו בהרי יהודה ובחוצות ירושלים כנהוג בכל פאנל פרשנים בחדשות בימינו.
הסוף היה מר
הבבלים הביסו את המצרים בקרב כרכמיש בסוריה והתקדמו לכבוש את חופי הים התיכון ושדרת ההר. נבוכדנצר מלך בבל צר על ירושלים, כבש אותה ואחרי עוד ניסיון מרד כושל גם החריב אותה והגלה את תושביה.
אבל פוטין הוא לא נבוכדנצר וזלנסקי הוא לא פרעה. גם היום ישראל הריבונית צריכה לנווט את דרכה בים הגיאופוליטי הסבוך. מה שבכל זאת ניתן לקחת מדברי נביאי ישראל מירמיהו וישעיהו ועד לובה אליאב – הוא את המצפן המוסרי. בלעדיו אין להחלטות הדיפלומטיות שלנו ערך ומשמעות. המוסר הזה לעיתים נשמע פשטני:
הלא פרס לרעב לחמך וענים מרודים תביא בית כי ראית ערום וכסיתו ומבשרך אל תתעלם (ישעיהו נ”ח).
אלפי יהודים וישראלים הקשיבו למצפן המוסרי הזה בשבועות האחרונים בעודם מנסים להגשים את דברי הנביא ישעיהו. הם נמצאים שם, בתוך ועל גבולות אוקראינה, יחד עם מתנדבים מרחבי העולם, לסייע למיליוני פליטי החרב. הם פורסים לחם, מביאים בית (גם עם זמני), מכסים עירום ובעיקר לא מתעלמים מבני ובנות אדם שחרב עליהם ביתם ומדינתם. הם מראים לכולנו במעשיהם למה התכוונו מייסדי המדינה בדברם על אופייה היהודי של המדינה שתהא מושתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל.
זה בדיוק האופי היהודי שצריך לשאוף אליו והלוואי ששאר המדינה, על מוסדותיה ואנשיה יצטרפו אליהם.
