חוויה צבאית שחלקנו חווינו נקראת בשם “ניווט בלת”מ” לאלו מאתנו שלא חוו זאת אז זה נראה ומרגיש בערך ככה-
מסיימים ניווט ארוך ומתיש, שמחים לסיים את האתגר הפיזי והמנטלי, עולים לטיולית ונרדמים בכסאות תוך שניה כמו חיילים טובים. אחרי נסיעה שמרגישה כאילו הייתה קצרה קצרה מדי הטיולית עוצרת והדלתות נפתחות בקול ה-“פסססס” המוכר. למטה נעמדים ב-ח’ ומגלים שבעצם לא חוזרים עכשיו לבסיס למקלחת, לאוכל החם ולמיטה אלא יוצאים עכשיו לעוד ניווט בלתי מתוכנן (להלן, בלת”מ).
יותר משהרגע הזה הוא מבחן פיזי לגוף המותש הוא מבחן מנטלי- כבר חשבתי שסיימתי את האתגר הזה והגעתי למנוחה ולנחלה אבל בעצם ממש ממש עוד לא הסתיים פה שום דבר.
השבועיים האחרונים בישראל מרגישים לי כמו הרגע הזה.
כבר הגענו למספר חד ספרתי של חולי קורונה מאומתים ביום, מחלקות הקורונה בבתי החולים כבר פורקו, הדיון הציבורי עבר להתמקד בנושאים אחרים וההגבלות לאט לאט הוסרו להם. הרגשנו שאנחנו על הטיולית נעים בביטחה חזרה לבסיס האם של מציאות נורמלית. אבל לא היא. למרות שנביאי הזעם באולפני החדשות דיברו כבר חודשים על האפשרות הסבירה של “חיים בצל הקורונה” עמוק לתוך 2021 אני חושב שעבור רבים מאתנו האסימון הזה נופל רק עכשיו.
ההבנה שהנחיות והגבלות הקורונה יהיו חלק מחיינו לעוד חדשים רבים קדימה מזמנת לנו את השאלה על הדרך לחיות את חיינו במסגרת התוויות והנחיות שמגיעות ממרום המשרדים הממשלתיים. כמנהל של תוכניות מכינות קדם צבאיות ושנות שירות השאלה הזאת מעסיקה ותעסיק אותי מאוד בפרקטיקות של החיים שלי ושל חיי הצוותים והחניכים שתחת אחריותי.
החלק המטריד ביותר בשאלה הזאת נוגע למרחק הרב בין מי שקובע את ההנחיות למעלה במשרדי הממשלה ובין מי שנמצא בשטח. במקרה, פרשת השבוע שלנו, פרשת בלק נותנת לנו דוגמא כזאת:
בלעם הוא נביא. באמת נביא. אומנם הוא לא מעם ישראל אבל התנ”ך מציג אותי כבעל תקשורת ישירה עם האל והוא אף מציית להנחיותיו. בלק בן ציפור הוא מנהיג איזורי שמת מפחד מהכניסה הצפויה של עם ישראל הנודד לתוך כנען והוא פונה לבלעם על מנת שיקלל את העם. קללה מהנביא בהחלט יכולה לעזור אבל בלעם מבקש מנציגי בלק לחכות לילה כדי שיוכל לקבל אישור לתו סגול לקללות על עם ישראל. האל לא מתרשם מהמשלחת ומבהיר כי לקלל את ישראל נוגד את ההנחיות הברורות של משרד הבריאות:
וַיֹּ֤אמֶר אֱלֹהִים֙ אֶל־בִּלְעָ֔ם לֹ֥א תֵלֵ֖ךְ עִמָּהֶ֑ם לֹ֤א תָאֹר֙ אֶת־הָעָ֔ם כִּ֥י בָר֖וּךְ הֽוּא׃ (פרק כ”ב, פס’ ט”ו)
בלעם הוא טיפוס צייתן בסך הכל, הוא חובש מסכה כנדרש ואפילו מקפיד על שני מטר מרחק בישיבות עבודה עם שאר הנביאים ולכן הוא מסרב להצעה של בלק.
בלק לא מתייאש ושולח בשנית משלחת מכובדת אף יותר שתשכנע את בלעם. האחרון פונה לאלוהים בשנית ומבקש היתר חריג כמו שהמשנה למנכ”ל, איתמר גרוטו, יודע לתת במקרה הצורך. ואכן אלוהים מגלה פה גמישות בהנחיות ומשנה את התשובה שלו:
וַיָּבֹ֨א אֱלֹהִ֥ים ׀ אֶל־בִּלְעָם֮ לַיְלָה֒ וַיֹּ֣אמֶר ל֗וֹ אִם־לִקְרֹ֤א לְךָ֙ בָּ֣אוּ הָאֲנָשִׁ֔ים ק֖וּם לֵ֣ךְ אִתָּ֑ם וְאַ֗ךְ אֶת־הַדָּבָ֛ר אֲשֶׁר־אֲדַבֵּ֥ר אֵלֶ֖יךָ אֹת֥וֹ תַעֲשֶֽׂה׃
לכאורה אור ירוק לפעולה. בלעם קם על הבוקר, חובש את האתון שלו ויוצא לדרך.
כאן הסיפור מתחיל להסתבך. אלוהים זועם שבלעם הלך איתם והוא שולח את מלאך המוות לעמוד על הדרך ולפגוע בו. בלעם, על אף היותו נביא מדופלם לא מסוגל לראות את המלאך והוא עומד להכנס ישר לטווח הפגיעה שלו.
כאן נכנסת לפעולה דווקא האתון הנאמנה (ההתייחסות המגדרית לאתון במקור התנ”כי) שמשום מה רואה את מלאך המוות והיא סוטה מין הדרך על מנת להציל את בעליה וגם את עצמה. בלעם לא מבין את ההתנהגות של האתון ומכה אותה שתחזור לדרך. היא מסרבת ובהמשך אף פותחת את פיה ומנהלת דיאלוג סוער עם הנביא ומסבירה לו שלא נהייתה סרבנית ועקשנית אלא היא פועלת להציל אותו.
מעבר לעובדה שמדובר בתסריט הזוי במיוחד אני רוצה לקחת את הדוגמא הזאת לחיינו אנו בימים אלה:
חוקים ונהלים הם טובים וחשובים וחשוב מאוד שלא כל אדם יעשה דין לעצמו וייקבע לעצמו מה מותר ומה אסור. כך הדבר בימי רוגע ושלום וביתר שאת בזמן מגיפה וסכנה. אם זאת, אסור לשכוח שלפעמים הדיאלוג שמתנהל שם למעלה בין נביאים, השרים, ראשי הממשלה, היועצים הבכירים ואפילו האלוהים בעצמו עלול לפספס את מה שקורה בשטח.
העובדה שמשהו מותר בנהלים לא אומר שהוא בהכרח בטוח ולא צריך להיות חמור כדי לדעת לעצור ולהמנע מהסכנה הזאת.
__
יובל לינדן הוא מנהל מחלקת שנת שירות ומכינות בינ”ה