פרשתנו, פרשת במדבר, פותחת את הספר הרביעי בחמשת חומשי התורה. לאורכו מסופר המשך קורותיהם של בני ישראל במדבר בואכה ארץ ישראל. העיסוק המנהלתי בפרשתנו הקנה לספר במדבר שם נוסף, חומש הפקודים ובשמו הלועזי- Numbers, שם המבליט את הממד הארגוני הפרוס לאורכם של הפרקים. פרשתנו מבטאת באופן מובהק היבט זה, משום שהיא מתמקדת בפקידה מפורטת של העם החל משמותיהם של הנשיאים המובלים את הציבור ועד לפירוט של מספר הגברים מבני 20 ומעלה בכל אחד ואחד משניים עשר השבטים.
קריאה של עשרות הפסוקים הנפרסים על פני ארבע פרקים שלמים, מעלה שתי שאלות: האחת, מדוע בעלי המקרא רצו לשמר בספרות הקודש שעוברת מדור לדור, נתונים סטטיסטים של מיועדים לשירות ביטחון (תחשבו על לקדש את נתוני הלמ”ס ולקרוא בהם בציבור מידי שנה במשך מאות בשנים)? השנייה, מי לא נספר במסגרת המפקד, ומהם הגבולות החברתיים שמציבים המפקדים. כלומר את מי מלאכת המפקד מדירה ואת מי היא מקרבת?
הפרשנות המסורתית ראתה בתיאור המפורט של המפקד ביטוי לקשר הייחודי של האל לעמו.
“להודיע חיבתן, שנמשלו ככוכבים, שמוציאן במספר ומכניסן במספר ובשמותם, שנאמר ‘המוציא במספר צבאם לכֻולם בשם יקרא” (רש”י, במדבר פרק א, פסוק א’).
הניסיון לתת נופך רומנטי של אהבה וחיבה לתהליך מינהלתי מוכר לנו גם בימנו בפרסומות עם דמויות חביבות ומוזיקה נעימה שמקטינות את האימה מכריית המידע בה עוסק השלטון המרכזי. אך אז כהיום ברור לכל שתהליכי המפקד הם רע הכרחי, כלומר זו מערכת שחייבת להתקיים אך אין בה לא הוד ולא הדר, וסופה להביא עימה פקידים ונוגשים הבאים עם דרישות ושומות מס.
לאחר שראינו שהמפקד הוא רע הכרחי, נשאלת השאלה, את מי סופרים ומדוע? בפרשתנו הציווי הוא לפקוד את המיועדים לשירות צבאי מבני עשרים שנה ומעלה, תכליתו הוא לבסס את הכוח הצבאי בטרם הכניסה לארץ:
“וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי, בְּאֹהֶל מוֹעֵד: בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית, לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם–לֵאמֹר. שְׂאוּ, אֶת-רֹאשׁ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, לְמִשְׁפְּחֹתָם, לְבֵית אֲבֹתָם–בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת, כָּל-זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם” (במדבר א’, א’-ב’)
ככזה הוא אינו סופר את הנשים את הפעוטות, הילדים ובני הנוער. כולם מוצאים מחוץ למחנה. הרוב הדומם נדחק לשוליים ואינו זוכה להיספר הוא אינו חלק מהצורך הפונקציונאלי המשרטט את גבולות ההכלה. אנו יכולים למשוך בכתפינו באגביות ולומר, “מדובר על מציאות אחרת, שהתקיימה לפני אלפני שנים” ולהמשיך בשגרת יומנו. אך אם נעטה מבט ביקורתי ומפוכח, נזהה בלי קושי שמלאכת ההדרכה ומתיחת הגבולות לא הסתיימה גם בימנו אנו.
ימי הקורונה שהתרגשו עלינו בחודשים האחרונים הצליחו לשרטט באופן מדויק את גבולות ההכלה של החברה הישראלית. ערך החיים המשתנה בין אדם לאדם, הראה עד כמה התפיסות ההומניסטיות שבריריות. חולים בעלי מחלות רקע (כמעט כל מי שסובל מעודף משקל, סכרת וכו’) נדחקו לשולי הרשימה, את מהגרי העבודה והפליטים שחיים בקירבנו איש לא ספר וגם השיח ברשתות סביב אוכלוסיות שלמות שבהם התפשט הנגיף יצר הפרדה בין אנחנו והם.
אני מקווה שעתה כאשר אנו מתמודדים עם גלי ההדף הכלכליים והחברתיים של מגפת הקורונה, נצליח להרחיב את טווח ההסתכלות שלנו. לראות מעבר לממד הפונקציונאלי ולזהות את ערך האדם באשר הוא אדם. כך כאשר אם שינוי נקודת המבט של הספירה והפקידה נוכל לממש את דברי הנביא הושע (הנקראים כהפטרה לפרשתנו, פרשת במדבר), ולהתעלות אל עבר ממד גבוה יותר המשתית את החברה לא רק על בסיס פונקציונאלי אלא על בסיס של צדק, משפט ורחמים.
__
אברהם אייזן הוא מנהל מחלקת חינוך בבינ”ה