פרשת האונס הקבוצתי שאירע באילת בשבוע שעבר הצליחה להוציא אלפים לרחובות ולעורר דיון ציבורי סוער ברשתות החברתיות. שיטוט מהיר בתגובות באתרי החדשות ובפיד בפייסבוק מעלה שלמרות חומרת האירוע, עדיין נכונה לנו עוד דרך ארוכה עד שנצליח לבער את הרע מקרבנו. לצד תיאורי הזוועה והזעזוע שהצליחו להדיר שינה מעיני ומעיני רבים, צצים ועולים להם מיני מתרצים המבקשים לראות את שני צידי המטבע. הללו מבקשים לחלק את האשמה בין הקורבן לתוקפן בין שלושים הגברים הממתינים לתורם לבין המעולפת השרוע בין ערות לעילפון בעוד היא הופכת לכלי מימוש מאוויהם של עשרות הגוהרים. בטיעוניהם הנאנסת וחברתה הופכות לשותפות לפשע ובתהיות הבוחנות את גבולות הנורמטיביות עוברת האשמה לדור במעונם. “מדוע יצאה לשתות עד אובדן הכרה”, שואל אחד ו”איפה ההורים שלה?” שואלת אחרת. “מי שנוסעת למקומות כאלו שלא תתפלא” ועוד כהנה וכהנה אמירות ותובנות הבאות להכהות את אשמת הנאשמים. התגובות הללו מהוות חלק מהסימפטומים של הרעה החברתית בה אנו נתונים, כאשר האונס הוא חוד החנית אך למעשה הוא מונח על תשתית של הנחות יסוד המאפשרות לו לצאת מהכוח אל הפועל.
בפרשתנו פרשת, כי-תצא, המרובה במצוות ובחוקים נזכרים דיני אונס המשתייכים לעולם העתיק. בדין המקראי קולן של הנאנסות לא נשמע. הדיון המשפטי מתקיימים בין הגברים המעורבים, מן הצד אחד האנס ומן הצד השני משפחתה של הנערה הדורשת את כבודה. לצד הליך הפיצוי והפגיעה הכלכלית שנגרם בשל הפגיעה בבת המשפחה, מושתים על התוקף עונשי גוף העלולים להגיע עד לכדי נטילת חייו. בקריאה בת ימנו מערכת האכיפה המתוארת מהווה חלק מהבעיה של חיפצון והשתקה של הנפגעת שאינה מקבלת מעמד אנושי לכל אורכו של התהליך. אך בין הפסוקים מסתתרת תובנה אנושית שכוחה לא תש ממרחק הזמן ולאור השיח הציבורי המתנהל בימים אלו, כוחה וחשיבותה אך מתחדדים.
“ולנערה לא תעשה דבר אין לנער(ה) חטא מות כי כאשר יקום איש על רעשהו ורצחו נפש כן הדבר הזה. כי בשדה מצאה צעקה הנער(ה) המארשה ואין מושיע לה”
(דברים, פרק כב, פס’ 26-27)
ממקרא הפסוקים עולה באופן מובהק שהאחריות על העוול המוסרי אינה נחלקת שווה בשווה, אין כאן שני צדדים למטבע. ישנו הפוגע שמעשיו מושווים לרצח וישנו הקורבן שהנחת היסוד הינה שהיא לא חפצה במעשה. לאורך הדורות הפרשנים עוד מוסיפים על כך וטוענים שגם מעשה שהחל באונס ולבסוף נראה כהסכמה עדיין נחשב אונס והאחריות מוטלת באופן בלעדי שוב על התוקף. לפי שיטה זו מעשה שהחל בחטא אינו יכול להסתיים בהיתר ומושג ההסכמה לא קיים בו. החלוקה בין תוקף לנתקף בין אשם לקורבן נשמרת לכל אורכו של התהליך.
למרות שחלפו אלפי שנים, אני יושב ותוהה כיצד תובנה כה בסיסית מוטלת בספק בימים בהם אנו לכאורה מודרניים ונאורים. כיצד הגישה הליברלית הכמהה לראות את שני בה צידי המטבע הפכה לכלי בידי אלו החפצים לשמור על מערכת הכוחות בה בעלי הכוח הופכים את הזולת לכלי. מציאות בה “הקול הוא קול יעקב אך הידיים ידי עשיו” (בראשית פרק כז פסוק 22), מהווה סכנה חברתית שאינה פחותה ממעשיהם של התוקפים עצמם.
מיצוי הדין עם הפושעים הבזויים נמצא עתה בידי רשויות המדינה, אך השיח הציבורי נמצא בידנו (תרתי משמע). האחריות על ביעור הרע מהשיח, על יצירת מדרג ברור בין טוב לרע , בין מותר לאסור בין ערך לעוול נמצא בקצות אצבעותינו. הדרך הקלה היא לאנפרנד את אלו שדעותיהם אינן כשלנו, להתעלם ולהמשיך הלאה. אך בכל אנו מפקירים את הזירה הציבורית, זירה שמכשירה את הלבבות וטוענת את השיח במחשבות, הנחות יסוד והגיגים. אם ברצוננו לחולל שינוי לצד הקריאה למיצוי הדין עלינו להתייצב בגאון ובתקיפות בזירה הווירטואלית והציבורית ולהדגיש, אין שני צדדים למטבע.
__
אברהם אייזן הוא מנהל מחלקת חינוך בבינ”ה
