“וַיֹּאמֶר ה’ אֶל-אַבְרָם, לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ”. בראשית, פרק י”ב, פסוק א’
לבקש ממישהו ללכת זה לא דבר של מה בכך. לדרוש את זה ממנו בצורה כזאת של ציווי זה בכלל דרמה. במיוחד שמאוד ברור עד כמה מדובר במעשה בעל משמעות – להשאיר מאחור גם את ארצך, גם את מולדתך וגם את בית אביך ועוד למקום שלא אתה תבחר בו – וואו. מטורף. העובדה שאנחנו גדלנו על סיפורי אברהם והאל גורמים לנו לפעמים לחשוב שהם כבר היו מיודדים וקרובים כשהרגע הזה הגיע, אבל האמת מפתיעה יחסית – זה בעצם הפעם הראשונה שהאל מדבר אל אברהם. לא “שלום, נעים מאוד”, לא “אבא שלך גנן?” ולא כל משפט פתיחה או הכרות בסיסי לפני שהאל עובר לציווים ודרישות מאברהם.
והפער הוא לא רק חוסר הכרות של אברהם והאל, אלא בכלל מעט הפרטים שבידינו על האברהם הזה שיחולל את המהפכה המונותיאיסטית הגדולה. יש לנו בסך הכל כמה פסוקים על כך שאביו של אברהם, תרח, לוקח את החמולה שלו מאור כשדים (עיראק של ימינו) לכיוון כנען, עוצר בחרן לפרק זמן בלתי מוגדר ושם הוא הולך לעולמו. אברהם, היתום הטרי שמוביל את החמולה עכשיו, עומד שם בחרן ומתלבט מה לעשות עכשיו כאשר האל פונה אליו במשפט האלמותי- “לך לך”.
הפער הזה בין חוסר ההכרות וגודל הבקשה הפריע גם למפרשים לאורך הדורות והם פעלו למלא אותה במדרשים מרתקים על אברהם. בבראשית רבא מסופר לנו על משל של רבי יצחק:
“משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום וראה בירה אחת דולקת. אמר: “תאמר שבירה (עיר) זו ללא מנהיג?” הציץ עליו בעל הבירה ואמר לו: “אני הוא בעל הבירה”. כך לפי שהיה אבינו אברהם אומר: “תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג?” הציץ עליו הקדוש ברוך הוא ואמר לו: “אני הוא בעל העולם”.
במשל של רבי יצחק יש נווד שעובר לו ממקום למקום ורואה עיר עולה באש. הוא פונה לאויר בשאלה הקלאסית “תגידו, מי אחראי פה?” ובתגובה מתגלה אליו ראש העיר ואומר “אני”. כך אברהם מסתובב לו בעולם ותוהה מי אחראי על מה שהוא רואה ובתגובה מתגלה אליו האל, מציג את עצמו ומשם מתחיל הדו-שיח המפורסם ביניהם.
מרדכי יוסף ליינר, מייסד חסידות איזביצה-ראדזין, קרא את מדרשו של רבי יצחק והוסיף עליו פרשנותו שלו: הוא סיפר על אברהם שמסתובב בעולם בימים אחרי מגדל בבל (מכונים במקורות דור הפלגה, מלשון פילוג) ורואה את הבלאגן המטורף בכל מקום. בליבו הוא מרגיש שלא ייתכן שאין אף מבוגר אחראי שיצר ומפקח על האופרציה הזאת. האל מפנה את תשומת ליבו של אברהם לכך שהוא היחידי שזה מפריע לו וזה בעצם מה שעושה אותו מיוחד. כלומר, אברהם לא נושא איזה מטען גנטי או ייחוס משפחתי יוצא דופן. מה שמבדיל אותו לפי המדרש היא העובדה שמפריע לו דרך ההתנהלות של העולם ולכן הוא נבחר על ידי האל להוביל את המהפכה. הציווי של לך-לך אינה פקודה תלושה מהמציאות אלא תשובה לבערה הפנימית של אברהם המוטרד מהכיוון בו העולם צועד.
אין כמו ימים טרופים אלה לחבר אותנו לתחושה של עולם בלי כיוון ובלאגן בלי מבוגר אחראי. אובדן האמון של ישראלים כה רבים בהנהגה הנוכחית גורם למאות אלפים לצאת מדי שבוע ולצעוק “לך לך” בצמתים, בגשרים וברשתות החברתיות. כמו אברהם, הם מחפשים ודורשים לדעת מי אחראי על העיר העולה באש ממדרשו של רבי יצחק. עבור רבים מדי הממשלה הנוכחית והעומד בראשה הם הבעיה, לא הפתרון, והם לא ילכו אחריהם לכנען או לכל מקום אחר. ההתנגשות בינם ובין אלו הדבקים בהנהגה הנוכחית רק מעצים הקרע החברתי. עוצמת הרגשות בימים אלו ותחושת האלימות והרדיפה ברחובות הם אולי החזקים ביותר שהיו פה מאז אותה תקופה פורענית שלפני 25 שנה אשר הובילה לרצח ראש הממשלה שלנו, יצחק רבין ז”ל, באחד מרגעי השבר הגדולים של מדינת ישראל.
המסר של המדרשים על אברהם בטרם נבחר “ללכת לו” הם רלוונטיים מתמיד – העובדה שמשהו הפריע לו בחברה ובעולם שלו הובילה אותו לעשות שינוי. העובדה שזה בער בו גרמה לו להפוך את העולם למקום חדש. אותו דבר נכון אז ונכון היום- מי שבוער לו, מי שמפריע לו מי שמרגיש אבדה דרכנו – יתכבד, יקום וייעשה. מעשה של מחאה הוא לגיטימי אך חשוב שיתווסף עליו הצעה קונסטרוקטיבית לדרך חדשה. הסתפקות בקריאה להחלפת השלטון בלי דרך אלטרנטיבית חוטאת לדמותו של אברהם וחוטאת למה שאנחנו יכולים לדרוש מעצמנו.
__
יובל לינדן הוא מנהל מחלקת מכינות ושנת שירות בבינ”ה
