לפני ארבעה עשרה שנים התרחשה מלחמת לבנון השנייה, אני זוכרת את ימי חוסר הודאות, את החברים שהתגייסו מיד כמילואימניקים ואת הלכידות החברתית בימי הקרבות. אבל אני זוכרת גם את השיחות שאחרי המלחמה עם מי שהיה שם. היום, ארבע עשרה שנים אחרי עדיין מתהלכים בנינו אנשים ונשים שחייהם השתנו ללא היכר בימי המלחמה ההיא.
בפרשה שלנו מתרחשת מלחמה, בני ישראל יוצאים למלחמה נגד מדיין. מלחמה שמטרתה אינה כיבוש אלא היא נועדה לנקום במדיינים על העוול שעוללו להם בבעל פעור. משה מצווה, לפני מותו, לדאוג לכך שבני ישראל ינקמו את נקמתם במדיינים. – “נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ” במדבר ל”א ב.
בעת החזרה מהמלחמה משה יוצא לקראת החיילים ומצווה אותם שכל מי שהרג נפש בעת הקרב יישאר מחוץ למחנה, הם צריכים להישאר שם שבוע ימים ורק לאחר מכן להיטהר ולחזור אל המחנה. “אַתֶּם, חֲנוּ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה–שִׁבְעַת יָמִים: כֹּל הֹרֵג נֶפֶשׁ וְכֹל נֹגֵעַ בֶּחָלָל, תִּתְחַטְּאוּ בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי” (במדבר ל”א י”ט). משה הבין כבר אז את שהבין אלכסנדר בק ברוסיה של המאה העשרים : “האמת האכזרית של המלחמה איננה במילה ‘מוות’, כי אם במילה ‘הרוג’.” יש כאן יחס מורכב ואמביוולנטי כלפי המלחמה. מצד אחד בוחרים לצאת אליה ומצד שני יש הבנה כי מי שחווה אותה צריך לעבור תהליך היטהרות. יש לו מטען קשה שמונח על כתפיו בתום הקרבות.
אני חוזרת אלינו, ארבע עשרה שנים אחרי המלחמה ההיא. בזמן הקרב הייתה התגייסות למען כל מי שזקוק לכך. אבל מה קורה אחרי עם מי שחזר מן התופת, מי שהרג או ראה את מתיו מונחים לפניו. ארבע עשרה שנים אחרי, עדיין מהלכים בנינו אנשים ונשים שמתיהם לא עוזבים אותם. עדיין מהלכים בנינו אנשים ונשים שהמלחמה חיה בתוכם. החיילים שבים מהקרב ישר אל הבית וחלקם לעולם לא הצליחו לחזור באמת אל תוך המחנה. דווקא ההכרה המקראית בכך שיש צורך בתהליך חזרה בין הקרב לבין הבית מהדהדת בין השורות. יש צורך בהתמודדות עם התוצאות וההשפעות של הלחימה על נפשנו. בעורף ובחזית.
במלחמת יום כיפור, סבא שלי צייר ציור במעבר הגידי שבסיני. הוא צייר בזמן הפוגה על גלויה, שבצידה השני נכתב “שלח מילה הביתה”. והוא היה שולח ציורים כדרישת שלום מאבא לילדיו. הוא צייר ציפור, אדומה, צבעונית ובוהקת. ציפור מדברית שבחרה כמקום מנוחתה דווקא את קנה הרובה השעון על קסדה. הקנה והקסדה אפורים וחסרי צבע. אך הציפור מאירה את הציור ביופייה ולידה צומח שיח ירקרק. הצבעוניות בציור שמורה רק לטבע.
סבא שלי נלחם, כי לא הייתה ברירה, אבל בעיני רוחו תמיד הצליח לראות את הטבע, ואת התקווה. הציפור שצייר לא מבחינה בסכנה שבקנה עליו היא יושבת, מבחינתה קולות המלחמה משתלבים בקולות הטבע. הטבע היה כאן לפני הקרבות ונשאר גם אחריו.
מסבא שלי, וממשה אני לומדת להתבונן על החיים שאחרי המלחמה. לעצור רגע ולשאול מה ממנה נשאר בתוכנו ומי נמצא לידי שעדיין בתוכה. להישיר פנים אל מה שהיה שם אז וגם היום לראות גם את הציפור האדומה ואת השיר שהיא שרה אחרי המלחמה.
“זהו שיר אחרי מלחמה הוא תמיד מזכיר לי תקוה” – אריק איינשטיין
__
אילה דקל היא מורה ומנחה בישיבה החילונית בתל אביב
