“ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה” (בראשית ח,ט)
מילים אלו מהוות תיאור יפה וסימבולי המופיע בלב הפסוקים בהם נח מנסה לסלול את דרכו החוצה מהתיבה בעזרת היונה חזרה אל החיים ואל האדמה. נדמה לי שהביטוי הזה מתאר את המשמעות הרחבה יותר של הפרשה על חלקיה השונים: סיפור נח והמבול, מגדל בבל ותיאור המשך התפתחות הדורות מנוח ובני נח ועד לאברהם אבינו.
סיפור הבריאה נפתח במיתוס של בריאת העולם, ואחריו רצף כישלונות של המין האנושי. משהו בתכנון המוקפד של העולם מקבל תפנית עמוקה כשזה מגיע למין האנושי. אחרי שכל היסודות נבראים שלב אחרי שלב בששה ימים, משהו כנראה חייב להשתבש, ובראשית מתגלה כתהליך מורכב.
לכל יצירה יש יצר – יצר של בריאה אבל גם יצר מחריב והורס התהו ובהו של פרשת בראשית מקבל צורה של חמס ושחיתות בנח, והמים שהתארגנו לכדי ים בבראשית הופכים למבול חסר שליטה. זוגות של יצורים חיים נכנסים בסדר מופתי לתיבה, כתצוגת תכלית לעוצמתו של מעשה בראשית. אבל אז גם מתגלים הסדקים: ישנם זוגות, שותפויות ומערכות יחסים שגורמים להרס ולחורבן. אין התקדמות בלי רגרסיה, אנשים זה כנראה עסק מסובך – העולם כנראה זקוק לחמלה שתאזן את יצר החורבן שמאיים בכל דור ודור להשמיד אותו.
נח, מסתבר, איננו מרכז הסיפור, אלא כלי בידי אלהים שמבקש להתחיל שוב מבראשית. הפרשנות הקלאסית של המקרא כבר הטילה ספק בצדיקותו של נח. רש”י פירש: “יש מרבותינו דורשים אותו לשבח, כל שכן אילו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר, ויש שדורשים אותו לגנאי לפי דורו היה צדיק ואילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום” (רש”י ד”ה בדרותיו בראשית ו, ט).
תשע מאוד וחמישים (!) שנות חייו של נח מתחילים בפסוק ” איש צדיק תמים היה בדורותיו” (בראשית ו,ט) ואילו סופם בפסוק: ” ויקץ נח מיינו וידע את אשר עשה לו בנו הקטן” (שם ט, כד) צדיקותו (המוגבלת) של נח לא שורדת לדור הבא ומשאירה אותנו עם מבט פסימי לגבי טבעו היצרי של האדם. נח יוצא מהתיבה ומבקש להתחבר לאדמה ע”י נטיעת כרם. כמה יפה לממש את היותו נברא בצלם אלוהים, באמצעות עבודת אדמה וחיבור לבראשית. הוא נהנה מהפירות, ושותה את היין, אבל אז הוא משתכר, ואחריה פגיעה מינית מעורפלת על ידי שם, בנו. אחרי המבול, החיבור לאדמה, והניסיון להתחיל שוב, בנו וזרעו מקוללים לדורות.
גם הרעיון של מגדל בבל מבטא עוד ממד של פוטנציאל של בריאה ויצירה שמתפרקת. יוזמה אנושית לא ריאלית, שביסודה הניתוק מהקרקע והנסיון האנושי לגעת בשמים. “ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים” (יא, א) – השפה היא עוד ביטוי לחיבור, לשורשים שלנו ולאפשרות לקשר. בדומה לנטיעת הכרם של נח, כאן מתחיל פוטנציאל קולקטיבי של בריאה, אבל אז הרעיון מתהפך: “וַיֹּאמְר֞וּ הָ֣בָה ׀ נִבְנֶה־לָּ֣נוּ עִ֗יר וּמִגְדָּל֙ וְרֹאשׁ֣וֹ בַשָּׁמַ֔יִם וְנַֽעֲשֶׂה־לָּ֖נוּ שֵׁ֑ם פֶּן־נָפ֖וּץ עַל־פְּנֵ֥י כָל־הָאָֽרֶץ׃” (יא,ד) הבניה הפוטנציאלית הופכת לחטא, היא לא מכה שורש, אלא מתדרדרת לאינטרסים של יצריות ולחורבן.
ר’ יהודה הלוי בספרד, בפיוט מהמאה ה 12 משתמש בדימוי של היונה של נח שלא מצאה מנוח, על ידי היפוך המשפט: הוא נותן לה מנוח וקושר אותה לכנסת ישראל אשר מוצאת מנוח בשבת. השבת היא רכיב חשוב בבריאה בבראשית ועוגן חשוב ומאזן לפרט ולחברה.
“יוֹם שַׁבָּתוֹן אֵין לִשְׁכֹּחַ
זִכְרוֹ כְּרֵיחַ הַנִּיחוֹחַ
יוֹנָה מָצְאָה בוֹ מָנוֹחַ
וְשָׁם יָנוּחוּ יְגִיעֵי כֹחַ”
בתקוה לגשמי ברכה על הארץ ולמציאת מנוח לכף רגלינו, ושנראה סוף סוף את ברכת הקלו (המים והמגיפה) מעל פני האדמה.
__
יעל הירש בידרמן היא מנהלת משאבי אנוש בבינ”ה
