אנו נמצאים בעיצומה של מגפת הקורונה. על אף שאנו בעידן של ריבוי מקורות מידע, רמת אי הוודאות גדלה מיום ליום. ערוצי החדשות גדושים בפרשנים, והשיח הפרשני נע בין תיאורים קטסטרופאליים לקריאות הרגעה. מידי ערב עולה שוועתם של רבים ורבות שלא נדבקו בנגיף אך מטה לחמם נשבר ומעשי ידיהם טובעים בים. כיום, כמעט ארבע חודשים מאז פרוץ המשבר, ברור לכל שסדרי עולם משתנים, ושקיים צורך לשנות את האמנה החברתית שיש בין הציבורים השונים ובין השלטון לאזרחיו.
פרשתנו פרשת פינחס עוסקת במגוון רחב של נושאים. הלכות קורבנות של מועדי השנה, מפקדים של משפחות בני ישראל, וגם הלכות ירושה. בינות לפסוקים מצוי סיפור קצר המתאר כיצד חוק קדמוני אינו משקף את ערכי הצדק, ואינו נותן מענה למצוקות העולות מן השטח. במרכזו של הסיפור ניצבות חמש נשים שאביהן נפטר ואין מי שירש את נחלתו. על פי החוק הקדום הנחלה עוברת בין גברים, אך במשפחה זו לא היו גברים, והנשים חוששות שבחסות החוק הן ינושלו מנחלתן. בצר להן הן פונות לערכה העליונה, משה, שייתן להם משפט צדק.
“אבינו מת במדבר…..למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו כי אין לו בן תנה לנו אחוזה בתוך אחי אבינו. ויקרב משה את משפטן לפני ה’. ויאמר ה’ אל משה לאמר. כן בנות צלפחד דברת נתן תיתן להם אחזת נחלה בתוך אחי אביהם והעברת את נחלת אביהן להן. ואל בני ישראל תדבר לאמר איש כי ימות ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו…..והיתה לבני ישראל לחקת משפט כאשר צוה ה’ את משה” (במדבר, כז, 1-11)
חמשת בנות צלופחד: מחלה, נעה, חגלה, מלכה ותרצה, אינן מקבלות את הסדר החברתי כפי שהוא. הן מעזות לצאת כנגד הנוהג הקיים ולהשמיע את קולן. הן שוטחות את טענותיהן, מביאות את נימוקיהן בדבר העוול שאורב מעבר לפינה וממתינות לגזר הדין. קשה לחולל שינויים גדולים, ובמיוחד בחברה פטריארכלית, אך באופן מפתיע קולם נשמע. משה מעגן את החלטתו בקביעתו של האל ובכך הופך את החלטתו לחוק בל יעבור. סיפור קטן זה נושא עימו מסר לדורות הבאים. לעיתים החוק הקיים אינו נותן מענה לעוולות החברתיות המתקיימות במציאות. הנוהג הקיים מדיר קבוצות ומחולל עיוותים. סיפורן של בנות צלופחד מלמד אותנו שעל מנת לשנות את המציאות צריכים להתקיים שלושה תנאים בסיסים:
האחד, זעקה של הנפגעים. שלטון ומוטביו אינם חפצים לחולל שינוי. על כן הציפיה שהשלטון יראה מתוך עצמו את גודל המשבר, אינה ריאלית. על מנת לחולל תפנית יש להשמיע קול מחאה הקורא תיגר על הסדר הקיים, להפנות את תשומת הלב, ולהדגיש שהמציאות הקיימת נושאת בחובה עיוותים שיש לפתור.
השני, מנהיגות, שאינה חוששת לקחת החלטות לא פופולריות. כזו שאינה מסתתרת מאחורי הנוהג הקיים או טיעונים שהדבר אינו מקובל ואינו מתיישב עם החקיקה הקיימת. אלא כזו הבוחנת פעם אחר פעם האם החוק וסייגיו משרתים את הציבור הרחב שעבורו נחקקו החוקים.
השלישי, חיפוש אחר פתרון ארוך טווח. אז כהיום אנו עדים למנהיגות המחפשת אחר פתרונות נקודתיים שינמיכו את עוצמת הלהבות ויעניקו לשלטון שקט. אולם אם אנו חפצים בשינוי ולא בהנחת רטייה קרה שתשכח ולו במעט את הפצע עלינו לחפש שינוי. עלינו לחפש אחר פתרונות ארוכי טווח. משה כמנהיג אינו פונה לפתרון קל הנותן מענה נקודתי, אלא בסיום דבריו הוא מדגיש שהחוק המחודש מהווה, חוקת משפט, הממשיכה ומחייבת את הדורות הבאים.
בימים אלו בהם שוועתם של בעלי העסקים העצמאיים עולה עד לב השמים, שב ועולה הצורך במנהיגות שיודעת לקבל החלטות. שאינה מסתפקת במתן פתרונות נקודתיים של שקל פה ושקל שם, אלא כמהה לחפש פתרונות שישנו את חוקי המשחק. כאלו שישנו את אופני החלוקה של התקציב המשותף לכולנו ויאפשרו למיליוני המודרים שנשאו בנטל במשך השנים, לקבל את תמיכתה של הממשלה והציבור גם בעיתות משבר אלו. זהו אינו רק היגיון כלכלי, אלא חוב מוסרי שעל הממשלה לשלם לאזרחיה.
—
אברהם אייזן הוא מנהל מחלקת חינוך של בינ”ה
