פרשת “ראה” היא הפרשה הרביעית בחומש דברים אשר כולל סיכום של מספר רב של נושאים מארבעת החומשים שקדמו לו, ובלבו רצף של נאומים של משה לבני ישראל על עבר הירדן לקראת סיום תקופת דור המדבר והמעבר לדור הנכנסים לארץ. הפרשה נפתחת בפסוקים הבאים: “רְאֵ֗ה אָנֹכִ֛י נֹתֵ֥ן לִפְנֵיכֶ֖ם הַיּ֑וֹם בְּרָכָ֖ה וּקְלָלָֽה׃ אֶֽת־הַבְּרָכָ֑ה אֲשֶׁ֣ר תִּשְׁמְע֗וּ אֶל־מִצְוֺת֙ יְהוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם הַיּֽוֹם׃ וְהַקְּלָלָ֗ה אִם־לֹ֤א תִשְׁמְעוּ֙ אֶל־מִצְוֺת֙ יְהוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם וְסַרְתֶּ֣ם מִן־הַדֶּ֔רֶךְ אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם הַיּ֑וֹם לָלֶ֗כֶת אַחֲרֵ֛י אֱלֹהִ֥ים אֲחֵרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־יְדַעְתֶּֽם׃ ” (דברים יא, כו – כח)
הפתיחה בציווי “ראה” היא מעניינת, כאשר הציות או אי הציות למצוות בא לידי ביטוי בשמיעה, כפי שכבר ראינו ב”שמע ישראל” “והיה אם שמוע” שראינו בפרקים הקודמים. הראיה מייצגת את האפשרות לראות תמונה שלמה על ציר הברכה והקללה, ואולי גם נקודת מבט רחבה שכרוכה בפרספקטיבה בזמן, ואילו השמיעה מייצגת את ההפנמה שבסופה בחירה לפעול בדרך מסוימת כאן ועכשיו. קשה לטעות לגבי מהי הדרך המצופה מהעם לפעול בה, אבל מונחת כאן גם אפשרות אחרת. הברכה והקללה מונחות זו לצד זו, כמו גם הטוב והרע.
דוגמא נוספת לשימוש בציווי “ראה” מופיעה בהמשך ספר דברים עם תוספת מעניינת: “רְאֵ֨ה נָתַ֤תִּי לְפָנֶ֙יךָ֙ הַיּ֔וֹם אֶת־הַֽחַיִּ֖ים וְאֶת־הַטּ֑וֹב וְאֶת־הַמָּ֖וֶת וְאֶת־הָרָֽע׃” (שם ל, טו) השילוב בין החיים והמוות מחד, והטוב והרע מאידך מחזיר אותנו לגן עדן בבראשית:
וַיַּצְמַ֞ח יְהוָ֤ה אֱלֹהִים֙ מִן־הָ֣אֲדָמָ֔ה כָּל־עֵ֛ץ נֶחְמָ֥ד לְמַרְאֶ֖ה וְט֣וֹב לְמַאֲכָ֑ל וְעֵ֤ץ הַֽחַיִּים֙ בְּת֣וֹךְ הַגָּ֔ן וְעֵ֕ץ הַדַּ֖עַת ט֥וֹב וָרָֽע׃ (בראשית ב,ט)
וַיְצַו֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהִ֔ים עַל־הָֽאָדָ֖ם לֵאמֹ֑ר מִכֹּ֥ל עֵֽץ־הַגָּ֖ן אָכֹ֥ל תֹּאכֵֽל׃ וּמֵעֵ֗ץ הַדַּ֙עַת֙ ט֣וֹב וָרָ֔ע לֹ֥א תֹאכַ֖ל מִמֶּ֑נּוּ כִּ֗י בְּי֛וֹם אֲכָלְךָ֥ מִמֶּ֖נּוּ מ֥וֹת תָּמֽוּת׃ (שם, טז-יז)
כל העצים נחמדים למראה וטובים למאכל, חוץ מעץ הדעת אותו מותר רק לראות. האיסור לאכול מעץ הדעת נתפס כמגבלה, ועל כן אדם וחוה כנראה חטאו, בכך שפספסו את ההזדמנות שניתנה להם לראות את עץ הדעת מבלי לאכול ממנו.
*
כִּֽי־יִהְיֶה֩ בְךָ֨ אֶבְי֜וֹן מֵאַחַ֤ד אַחֶ֙יךָ֙ בְּאַחַ֣ד שְׁעָרֶ֔יךָ בְּאַ֨רְצְךָ֔ אֲשֶׁר־יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֣ן לָ֑ךְ לֹ֧א תְאַמֵּ֣ץ אֶת־לְבָבְךָ֗ וְלֹ֤א תִקְפֹּץ֙ אֶת־יָ֣דְךָ֔ מֵאָחִ֖יךָ הָאֶבְיֽוֹן׃ כִּֽי־פָתֹ֧חַ תִּפְתַּ֛ח אֶת־יָדְךָ֖ ל֑וֹ וְהַעֲבֵט֙ תַּעֲבִיטֶ֔נּוּ דֵּ֚י מַחְסֹר֔וֹ אֲשֶׁ֥ר יֶחְסַ֖ר לֽוֹ׃ (דברים ט”ו, ז-ח)
מצוה חשובה שמופיעה בפרשה, עוסקת ביחס לעני. המצווה הזו מלמדת אותנו כי הכניסה לארץ ישראל מחייבת תשומת לב חברתית. הפסוקים הללו מנוסחים בגוף שני ומבהירים כי מדובר במצווה שמחייבת אותנו באופן אישי, ושתגיע עד אלינו “מאחד אחיך” “באחד שעריך”. ההנחיות הן ברורות – מה לא לעשות “לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך” ומה כן לעשות בהדגשה יתירה “פתח תפתח את ידך.. וכו”. מתוך הפסוקים הללו נגזרו הרבה מאוד הלכות צדקה המוכרות לנו כיום. פרשנים רבים ניסו להסביר כיצד ליישם את הפסוק “די מחסורו אשר יחסר לו”, וכמובן כיצד מתמודדים עם סוגים שונים של מחסור בהתאם לסטנדרטים שונים. ועל כך אומרת הגמרא: תנו רבנן די מחסורו אתה מצווה עליו לפרנסו ואי אתה מצווה עליו לעשרו. ובהמשך מובא הסיפור הבא: אמרו עליו על הלל הזקן שלקח לעני בן טובים אחד סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו פעם אחת לא מצא עבד לרוץ לפניו ורץ לפניו שלשה מילין:
הלל הזקן בסיפור הקיצוני הזה מלמד אותנו שיעור חשוב בראיית העני. אותה ראייה שמופיעה בפתח הפרשה, שמחייבת הבנה עמוקה של פרספקטיבה. הלל נענה לצורך המסוים של אותו עני ומוכן ללכת לקיצוניות שבה הוא משמש כעבד על מנת לשמור על כבודו של העני. הלכת צדקה מניחה כי זוהי לא פעולה חד פעמית אלא מערכת שלמה שיש לה עבר, הווה ועתיד. ויתרה מכך, מערכת סבוכה של נתינה וקבלה.
השבוע, לא רחוק מהבית שמתי לב לשלטים שנתלו ליד מחסן לאיסוף ציוד לנזקקים:
אנא, מיסרו רק מה שהייתם שמחים לקבל בעצמכם!
ואולי צריך להוסיף שם: “פתח תפתח את ידך” – כי בידינו הדבר!
*
מושג הבחירה, ובכללו גם הבחירה החופשית משתנה באופן עמוק בין בחירה בהקשר הדתי וההלכתי לבין בחירה חילונית. בחירה שמקורה נסיון לדבוק באלוהים ולממש את רצונו, מול בחירה אשר מעמידה את האדם במרכז מתוך אמונה בו וביכולותיו ובכוחו לחולל שינוי.
ס. יזהר פותח חלון לפרשנות חילונית מעניינת בהקשר של בחירה ואמונה באדם ובחברה: “להיות חילוני זה מעבר להיות לא-דתי, ומעבר להיות בלתי מאמין באמונת הדתי. טענות הדתי מוצאות אותו ספקן, ויותר מספקן: אינו מסתפק בהוכחותיהם, ככל שהוכחות להם ולא אמונות שמספקות את תוקפן מהן-ובהן. שהרי האישורים שמביא הדתי לתקפות טענותיו – אינם אלא אקסיומות, ואלה, כידוע, פטורות מהוכחה ואין צריכות אלא לאמנה שלמה (“אהבה”), שאינה תלויה בדבר… החילוני הוא מי שמקבל עליו עמידה מתמדת במצב מהפכני. אין לו את מי להאשים ואין לו אל מי לפנות. כל האחריות עליו. האחריות ומחירה, האחריות וכאב בדידותה, אבל גם האחריות וריבונותה”. (ס. יזהר מתוך: העוז להיות חילוני)
גם בימים אלו, רבים ורבות מאיתנו עסוקים ועסוקות בשאלת המשך המימוש שלנו כעם וכחברה במדינת ישראל. יש עוד דרך ארוכה כדי לממש ולהעמיק תפיסות חברתיות עמוקות שמופיעות כבר בפרשה שלנו. ויש עוד מי שמאמינים בכוחו של האדם לחולל שינוי ולראות את הטוב. פרשת ‘ראה’ מזמינה אותנו להמשיך לראות את הדרך הראויה לנו כפרטים וכחברה לצלוח את “עבר הירדן” הסימבולי כעת, ולהגיע לארץ ישראל טובה ומבורכת בצדק וביושר, ובמנהיגות ראויה אשר מזמנת שפע של בחירות בחיים של תרבות, רוח ואהבה.
__
יעל הירש-בידרמן היא מנהלת משאבי אנוש בבינ”ה
