בשבוע שעבר, מצאתי את עצמי משוחחת עם בני התאומים (בני השש) על סוגיות קיומיות סביב אי הודאות לעניין המקום, התאריך והשעה בה תיפול לכל אחד מהם השן המתנדנדת. ניסיתי להסביר שהחיים מלאים במצבים כאלה, ושאולי טוב שיש דברים שהם סמויים מן העין. ההסברים לא ממש הואילו, וככל שעברו הימים, מצאתי את עצמי מציידת אותם בקופסא קטנה שתפקידה לשמור על השן (לכשתיפול) ובעיקר – לצייד את בניי בכלי שיעזור להם לפעול במצב של אי ידיעה.
התמודדות ופעולה לנוכח אי הידיעה הן נושא מרכזי בפרשה שלפנינו. פרשת “שלח לך” נפתחת בשליחת המרגלים אשר נבחרו לצאת לסיור מקדים ולחזור אל העם עם הרשמים שלהם לעניין מה שמחכה להם בכניסה לארץ. מטפורת השן המתנדנדת עשויה לתאר במעט את המציאות על התפר שבין ארץ ישראל למדבר, בין הרצון לדעת (מה בדיוק יהיה) וחוסר היכולת לדעת, בין אי הביטחון שמשרה אי ידיעה זו לבין הצורך להצטייד בכלים שונים כדי להתמודד ולהכיל את חוסר הודאות. שמה של הפרשה כבר מעלה תהיות לגבי המטרה המדויקת של השליחות הזו:
א וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. ב שְׁלַח-לְךָ אֲנָשִׁים, וְיָתֻרוּ אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן, אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו, תִּשְׁלָחוּ–כֹּל, נָשִׂיא בָהֶם. ג וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה מִמִּדְבַּר פָּארָן, עַל-פִּי יְהוָה: כֻּלָּם אֲנָשִׁים, רָאשֵׁי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל הֵמָּה. (במדבר יג)
עבור מי מיועדת השליחות הזו? מה משמעות הניסוח: “שלח לך?” מה מטרתה של ההדגשה ולפיה משה שולח את השליחים הללו “על פי ה’“? השליחות שלוקחים על עצמם (או מקבלים) המרגלים, מתוארת פעמיים במקרא, ובניסוחים שונים. הראשון הוא זה שלפנינו; השני מופיע בספר דברים א, בזו הלשון:
כא רְאֵה נָתַן יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לְפָנֶיךָ–אֶת-הָאָרֶץ: עֲלֵה רֵשׁ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ–אַל-תִּירָא, וְאַל-תֵּחָת. כב וַתִּקְרְבוּן אֵלַי, כֻּלְּכֶם, וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ, וְיַחְפְּרוּ-לָנוּ אֶת-הָאָרֶץ; וְיָשִׁבוּ אֹתָנוּ, דָּבָר–אֶת-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה-בָּהּ, וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָבֹא אֲלֵיהֶן. כג וַיִּיטַב בְּעֵינַי, הַדָּבָר; וָאֶקַּח מִכֶּם שְׁנֵים עָשָׂר אֲנָשִׁים, אִישׁ אֶחָד לַשָּׁבֶט .
הרש”ר הירש בוחן את ההבדל בין שני הניסוחים של השליחות וטיבה תוך הדגשת הפעלים השונים המשמשים כל אחד מהניסוחים. בנוסח שלפנינו, הפועל הדומיננטי הוא מהשורש ח.פ.ר, וכדברי הרש”ר הירש: “באותה שעה פנה העם אל משה לשלוח אנשים לפניהם ש”יחפרו לנו את הארץ”; כביכול, יעלו את הארץ מן המעמקים האפלים של ההסתר ואי הידיעה לאור הבהיר של הידיעה וההכרה; והתכלית המוצהרת של השליחות הייתה למצוא את הדרך שיעלו בה אל הארץ ולהכיר את הערים שיבואו אליהן תחילה…” לעומתו, בניסוח שבספר דברים, הפועל הדומיננטי הוא מהשורש ת.ו.ר: “אך תור יכול לציין גם חקירה לצורך תכלית סובייקטיבית, ובמקרה זה הרי מורה בעיקר על חיפוש הצדדים הטובים, המתאימים לתכלית המכוונת…וכך בייחוד על בחירת הארץ המובטחת. היא נבחרה משום שהיא הטובה המתאימה ביותר לייעוד ישראל.. נמצאת אומר: כאשר ציוה ה’ ויתורו את ארץ וגו’ , כבר שונה והורחב התפקיד של שליחותם. לא הוטל עליהם רק לחפש את הדרך הטובה ביותר לכיבוש הארץ. תכלית זו היתה עכשיו משנית: אלא תפקידם היה להכיר את הארץ עצמה כקרקע להתפתחות עם, ונרמז להם שיבדקו את הארץ מנקודת מבט כפולה: ארץ כנען אשר אני נתן לבני ישראל…”
מהשוואה זו נגזרת מסקנה מרתקת, הנוגעת לאופן בו אנו מתפקדים ברגעים של חוסר ודאות. האם אנחנו “חופרים” כדי לגלות עוד ועוד פרטים על מנת להכיר עוד חלקים ולהפוך את אי הודאות לוודאות? או שמא אנחנו מנסים “לתור” את המצב דרך החזרה למטרת-העל וסלילת דרך מתוך ניסיון לראות תמונה רחבה יותר. ובנוסף – יתכן ושתי התפיסות הללו מייצגות גם התנהלות פאסיבית מול התנהלות אקטיבית, פחד וקיפאון מול אומץ. נראה כי בכל מקרה, ולא משנה מה בחרת ואיך בחרת – צריך לבחור מתוך אסרטיביות, מתוך מנהיגות, ומתוך לקיחת אחריות.
פרשת המרגלים מסתיימת בענישה חמורה של כל אלו שהוציאו דיבה רעה על הארץ, וכן בעיכוב של ארבעים שנות נדודים במדבר עד לכניסה לארץ ישראל:
לב וּפִגְרֵיכֶם, אַתֶּם–יִפְּלוּ, בַּמִּדְבָּר הַזֶּה. לג וּבְנֵיכֶם יִהְיוּ רֹעִים בַּמִּדְבָּר, אַרְבָּעִים שָׁנָה, וְנָשְׂאוּ, אֶת-זְנוּתֵיכֶם–עַד-תֹּם פִּגְרֵיכֶם, בַּמִּדְבָּר. לד בְּמִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר-תַּרְתֶּם אֶת-הָאָרֶץ, אַרְבָּעִים יוֹם–יוֹם לַשָּׁנָה יוֹם לַשָּׁנָה תִּשְׂאוּ אֶת-עֲוֺנֹתֵיכֶם, אַרְבָּעִים שָׁנָה; וִידַעְתֶּם, אֶת-תְּנוּאָתִי. לה אֲנִי יְהוָה, דִּבַּרְתִּי, אִם-לֹא זֹאת אֶעֱשֶׂה לְכָל-הָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת, הַנּוֹעָדִים עָלָי; בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִתַּמּוּ, וְשָׁם יָמֻתוּ. לו וְהָאֲנָשִׁים, אֲשֶׁר-שָׁלַח מֹשֶׁה לָתוּר אֶת-הָאָרֶץ; וַיָּשֻׁבוּ, וילונו (וַיַּלִּינוּ) עָלָיו אֶת-כָּל-הָעֵדָה, לְהוֹצִיא דִבָּה, עַל-הָאָרֶץ. לז וַיָּמֻתוּ, הָאֲנָשִׁים, מוֹצִאֵי דִבַּת-הָאָרֶץ, רָעָה–בַּמַּגֵּפָה, לִפְנֵי יְהוָה.
ההליכה במדבר היא קשה עד כדי בלתי נסבלת, היא מהווה שינוי דרמטי בעלילה וכרוכה במוות ובחוסר אפשרות לראות את האור שבקצה המנהרה.
מתוך אופן הטלת השליחות (שלח לך) ומתוך הסליחה של ה’ (סלחתי כדברייך) והעונש שניתן (40 יום הופכים ל 40 שנה) נראה כי לפנינו “משבר מנהיגות”: לא רק של משה ושל המרגלים (המנהיג האינדיבידואל) אלא של העם (שזהו מנהיגו). משבר המנהיגות נובע ומוכל באי לקיחת האחריות, באי ההתייצבות הבטוחה והיציבה לנוכח ההבטחה האלוהית (שמעוררת חוויה של אי ידיעה) והתמדה בה. כמו השן המתנדנדת, העם נדרש לעמוד נכוחה מול הכניסה לארץ (הלא נודעת). זוהי ללא ספק חוויה מפחידה; אבל עם “רציני”, ומנהיג “רציני”, יודעים, בעתות כאלו, להכריע, לשדר ביטחון, להתייצב אל מול אי הידיעה – ולהכיל אותה
האם במבט סימבולי על התוצאות של חטא המרגלים, על הצורה “לחשב מסלול מחדש” בכל המישורים, אפשר גם לראות בשהות במדבר הזדמנות? האם יתכן שההישארות במרחב מוכר, בין מצרים לארץ ישראל עשויה לאפשר כניסה בשלה יותר לארץ? האם יש דרך להסתכל על ההמתנה במדבר גם כמתנה?
בַּדֶּרֶךְ / חנה סנש
קוֹל קָרָא, וְהָלַכְתִּי,
הָלַכְתִּי, כִּי קָרָא הַקּוֹל.
הָלַכְתִּי לְבַל אֶפֹּל.
אַךְ עַל פָּרָשַׁת דְּרָכִים
סָתַמְתִּי אָזְנַי בַּלֹּבֶן הַקָּר
וּבָכִיתִי.
כִּי אִבַּדְתִּי דָבָר.
קיסריה, 1942
__
יעל הירש – בידרמן היא מנהלת משאבי אנוש בבינ”ה
