שתי הפרשות, “תזריע” ו “מצרע” אשר נקראות יחד בשבת הקרובה, נמצאות בליבו של חומש ‘ויקרא’ ועוסקות באופן סזיפי ואולי גראפי מידי בשלל מצבים אשר מקוטלגים על הציר שבין טומאה לטהרה, ועל דרכי הפעולה וההתמודדות הנובעים מכך. צמד הפרשות הזה, והנושאים העולים ממנו ללא יוצא מן הכלל, הם דוגמא טובה לאותם הפסוקים שרובנו הגדול נבחר לדלג עליהם הן מחוסר עניין לציבור, והן מתוך תחושה של רשימת מכולת לא נעימה לאוזן השומעת ולעין הקוראת והמדמיינת – ונראה שלפחות בימי שגרה רגילים קשה למצוא בהם קשר לימינו אנו.
קריאה חוזרת ונשנית בפסוקים מבקשת לחפש את הסיפור האנושי בתוך התיאורים השונים אשר יחד כוללים אינספור כללים וציווים העוסקים באשה נידה אחרי לידה, בנגעים שונים של צרעת העור, בצרעת הבגד, ובצרעת הבית. יחד עם כל אלה המקרא מנסח את תפקידו של הכהן בהובלת המצבים השונים אשר נעים בין טומאה לטהרה.
חוקר המקרא יעקב מילגרום, עסק רבות בסוגיות הללו, וטען כי רצף הדוגמאות המופיעות לפנינו הוא חסר משמעות בפני עצמו, אבל הציר שבין טומאה לטהרה על שלל הדוגמאות והמרחבים השונים הנוגעים לאדם ולאשה, היא תזכורת מתמדת לבחירה בחיים, ולאפשרות לחולל שינוי ותנועה על ידי פעולות טקסיות שנעות בין התכנסות פנימה ליציאה החוצה, בין קרבה לריחוק, ובין מוות לחיים.
מה עובר על יולדת שעוברת בשלום את לידת בנה או בתה, ומיד הופכת לטמאה? מה מקומו של אותו חולה בצרעת כאשר הכהן חורץ את דינו לבידוד של עוד שבעה ימים? אילו חוויות נושאים כל אותם נשים ואנשים אשר נעים בין שני קצוות כאשר חלק מהתנועה הזו כרוך בטקס מעבר דרמטי? האם המעברים הללו משחררים אותם ומאפשרים להם לנוע במעין דינאמיקה טבעית של החיים או האם הם נושאים עמם טראומות וקשיים שמלווים אותם גם בחזרה פנימה למעין “מרחב בטוח” של טהרה? האם מערכת החוקים והדינים הללו אמורה להיטיב עם הפרט או האם היא נועדה לארגן ולמסד את הסדר החברתי?
יהודים מסורתיים וחילונים מנותקים בדרך כלל מהמתח בין טומאה לטהרה, אבל נדמה לי כי ניתן לשעתק חלק מהתהליכים המקראיים הללו גם לתובנות חברתיות בימינו:
אנו נמצאים בשבוע מיוחד בין יום הזכרון לשואה ולגבורה לבין יום הזכרון לחללי מערכות ישראל ופעולות האיבה ואחריהם יום העצמאות. בנוסף לכל אלה מגפת הקורונה והמשברים הנובעים ממנה, דורשים מאיתנו כפרטיים וכחברה לקחת אחריות ולחפש את מי שנמצאים בחוץ, את אלה שהנגיעה במוות עבורם היא קשה מנשוא, את אלה שזקוקים לתשומת לב, ליד תומכת, לארוחת חמה ולהכרה במצבם.
תזריע מצורע הן פרשות קשות, אך יחד עם זאת הן מבקשות להישיר מבט לעבר המציאות ולגעת בחיים עצמם – בין הגוף, לקירות הבית ולבגדים ולבדוק מה המצב. לגעת, לראות לשים לב ולא להתעלם.
נדמה לי כי ימי הקורונה הללו מאפשרים לנו לחוות במעט את מה שקורה לאותם א.נשים שיוצאים מחוץ למחנה. נקודת המבט על החיים מבחוץ היא לא רק שלילית. היא מאפשר תהליך של אתחול, של חשיבה מחודשת על דברים. יציאה מחוץ למחנה, מאפשרת גם התכנסות פנימה. לעיתים היא מאפשרת שקט, ונותנת לגימטיציה להפסקה מהרעש המתמיד של החיים. נדמה לי שבימים אלו אנו מנסים להבין איך חוזרים חזרה פנימה, או יוצאים חזרה החוצה לשגרה המוכרת, בצעדים זהירים ומדודים ובעיקר בבטחה. אולי בתקופת המקרא, הטקסים והמנהיגות של הכהן נתנו מענה לאותם א.נשים שהגיע זמנם לחזור חזרה פנימה לחיים ולשגרה. ואני מחפשת את המנהיגות המקומיות שלנו שילוו אותנו במקצועיות ובבטחה צעד צעד בחזרה לשגרה בטוחה בתוך המציאות החדשה הזו.
