לכל אורכה של מדינת ישראל פרושים מבנים ומיזמים שנבנו הודות לנדיבות ליבם של תורמים שמרביתם חיים מעבר לים ובנדיבות לבם שלחו את כספם לטובת רווחתם של תושבי הארץ: פה מתנ”ס ושם ציוד למחלקת ילדים בבית חולים. המוני שלטים זעירים המעטרים את הנוף עד שהם הפכו לחלק מהמראות הקבועים של חיינו, בהם אנו מביטים באדישות. במקומות מסוימים ההתרגלות לתרומות ולמענקים החיצונים יצרו תהליך של שקיעה והסתמכות על הזולת שהחליפו רצון ויוזמה של הפרט והקבוצה לשפר את מצבם בכוחותיהם שלהם. משפטים כמו, “חכו עוד מעט יגיע כסף מחו”ל והכל יסתדר” או “מה זה משנה, הם תמיד יכולים להביא עוד” יצרו מובלעות של הסתמכות ואדישות כך התרומות שהיו אמורות ליצור ניעות חברתית דווקא הובילו לקיבעון ולפגיעה ברוח היזמית של אלו שעבורם קובצו התרומות.
איך נולדת קהילה?
פרשת תרומה מתמודדת עם אתגר זה כחלק מהסיפור הכולל הפיכת עם ישראל מאוסף של עבדים לעם העומד בזכות עצמו. לאורך מסעם במדבר, הנפרש על פני ספר שמות, עוברים בני ישראל מסע גיבוש שבמהלכו הם מקבלים על עצמם חוקים, מתרגלים לציית להנהגה, טווים סיפור משותף ועתה בפרשתנו, הם מצטווים לבנות את המשכן וכליו. לצד התיאור הטכני והמפורט של כלי המשכן וצורותיהם טמון בתחילת הפרשה עיקרון מנחה ביצירתה של שייכות ומחויבות קהילתית.
דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה. מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי. וְזֹאת, הַתְּרוּמָה, אֲשֶׁר תִּקְחוּ, מֵאִתָּם. זָהָב וָכֶסֶף, וּנְחֹשֶׁת. וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי, וְשֵׁשׁ וְעִזִּים […] שֶׁמֶן, לַמָּאֹר; בְּשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים. אַבְנֵי-שֹׁהַם, וְאַבְנֵי מִלֻּאִים, לָאֵפֹד, וְלַחֹשֶׁן” (שמות כ”ה, ב’-ז’).
בניית המשכן בפועל הוטלה על יחידים, אולם איסוף חומרי הגלם היווה מעשה קהילתי מהמעלה הראשונה. הבקשה לתרומה מופנית לכלל העם מבלי לנקוב בתעריפי גביה, אלא כל אחד מתבקש לתת על פי צו מצפונו. על מנת לאפשר לכלל שדרות העם להרגיש חלק במעשה הבניה, רשימת התרומות המתבקשת כוללת שורה ארוכה של מוצרים שמותאמים לכל כיס. מהזהב היוקרתי ועד לנחושת, מאבנים טובות שרק עשירים מופלגים יכולים להשיג ועד לשמן פשוט למאור.
בסיס קהילתי איתן יוצר חברה ברת קיימא
ההתגייסות המבוססת על הרצון של כל פרט ופרט לקחת חלק ביצירתו של המרחב המשותף, פותחת פתח להגדרה רחבה יותר של גבולות השייכות והמחויבות. הפניה אל הכלל נושאת עימה מסר מהותי: המוקד הפולחני המהווה את ליבת הקהילה המקראית אינו נחלתם של קבוצות מיוחסות ועשירות, שהודות לתרומתם כלל העם יכול ליהנות מזיו השכינה. אלא מראשיתו המשכן מהווה מיזם משותף בו כלל העם לוקח חלק פעיל. הפניה אל כלל שכבות העם כבר משלב גיוס המשאבים יוצרת את התשתית הערכית המאפשרת לכולם לחוש שייכות למרכז הפולחני ולערכים אותו הוא מייצג. תחושת השייכות אליה חותרת התורה באה לידי ביטוי מובהק במילים החותמות את הפיסקה הראשונה הפותחת את הפרשה: “וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם” ( שמות, כ”ה, י’). הדגש מושם על העשייה של כלל העם שצריך לפעול באופן פרו-אקטיבי על מנת שהנשגב ישכון בקרבם.
מסר חינוכי זה לא קהה במשך הדורות וגם בימנו אנו הוא רלוונטי מתמיד. על מנת שקהילה באשר היא תחוש שייכות ומחוייבות, עליה לקחת חלק פעיל בעיצוב דמותה. אל לה לחכות לדוד העשיר מאמריקה או מסביון שיבואו ויגאלו אותה, אלא עליה להתגייס, כל אחד ואחת על פי כוחם, על מנת לשים עוד אבן בבניית הבית. המאבקים הציבוריים האחרונים, החל מארגוני סיוע לנשים בזנות דוגמת ‘סלעית’ ועד התארגנויות ספונטניות לתמיכה בחיילים בודדים, אפשרו לתנועות חברתיות לפרוץ. התארגנויות אלו מהוות דוגמא ומופת ליכולת של ציבור רחב ומגוון לקחת אחריות על הסובב אותו מבלי להמתין לישועתם של נדבנים. ההכרה בכוח המשותף וההתגייסות של מספר אנשים רב ככל שניתן לטובת הפיכתו של חזון למציאות יום יומית, מהווה נדבך נוסף בכינונה של חברה ברת קיימא אשר אינה עסוקה רק בהישרדות ובשמירה על הקיים אלא שואפת לקיומה של חברת מופת.
אברהם אייזן הוא מנהל מחלקת החינוך בבינ״ה.
