בינה בפייסבוק בינה באינסטגרם צרו קשר עם בינה במייל

הנר עוד דולק, בואו נתקן כבר | פרשת 'צו'

פורסם לראשונה במאקו

בסיפורו הידוע של ר׳ ישראל מסלנט, עובר הרב ליד ביתו של סנדלר עני וזקן ושואל אותו מדוע הוא ממשיך לעבוד אל תוך הלילה, גם לאחר שירד החושך. הסנדלר עונה לו בחיוך ובתום לב : ״כל עוד הנר דולק – אפשר עוד לתקן״. האש בסיפור היא הסמל למאמץ שלנו שלא לחדול ממלאכת התיקון והיא גם זו שמאפשרת לנו "לעבוד לאורו של הנר". אותו סנדלר עונה את המשפט האלמותי הזה כדי לסמן לנו שגם אם נדמה שהחושך ירד, מותר לנו עדיין לתקן את הדורש תיקון.

מחוזות הייאוש: ברלין וקנדה

בזמן האחרון נשמעים אצלנו השכם וערב קולות שמבכים את אובדנה של הדמוקרטיה הישראלית, של התקשורת החופשית, של פתרון שתי המדינות או של מדינת הרווחה. מהצד השני של המפה הפוליטית נשמעים קולות שמספידים את מפעל ההתיישבות ביהודה ושומרון לאור פינוי עמונה או לנוכח ההבטחות לארצות הברית להגבלת הבניה בהתנחלויות. בעולם האורתודוכסי אנחנו שומעים קולות על כך שאי אפשר למנוע הטרדות מיניות בצה"ל, אז עדיף פשוט להפריד גברים ונשים ולא לאפשר שירות שווה לכולן. ובתחום הכלכלי לרבים אבד החלום על חברה שיש בה צדק חברתי אז הם מטפחים את המגזר השלישי כאלטרנטיבה למה שהממשלה לא רוצה לעשות.

קולות רבים, חשובים ובטוחים בעצמם פונים למחוזות הייאוש ומכריזים על קבורתם של האידיאלים אותם עמלו להגשים. אנשים חכמים ומוכשרים מכל הקשת של המפה הפוליטית מתייאשים מהעקרונות שהנחו אותם כל חייהם, בגלל שהקשיים בדרך נראים בלתי אפשריים. הרבה מאיתנו מפסיקים לבוא להפגנות, מפסיקים לשתף פוסטים פוליטיים, מפסיקים להיות פעילים במפלגה ואחדים אפילו עוזבים את הארץ למקום שלכאורה יותר קל לחיות בו, כמו ברלין או קנדה.

כמו אש על מזבח הייאוש

בפרשת השבוע שלנו, פרשת צו, נכתב ״אש תמיד תוקד על המזבח, לא תכבה״. נשאלת השאלה, האם מדובר על ״תִכְבֶּה״, כגרסת התנ״ך המנוקד, ואז למילה ניתנת משמעות פסיבית – האש פשוט לעולם לא תִכְבֶּה, ויהי מה. במשמעות זו מדובר על נבואה נצחית שכזו, או הצהרה נחרצת שהאש לעולם לא תִכְבֶּה. אבל ההיסטוריה הרי מספרת לנו שהאש במזבח דווקא כן כבתה – ואפילו יותר מפעם אחת. אם כך, איך יכול משה או המחבר המקראי לנבא משהו כל כך רחוק מהמציאות?. האפשרות השנייה היא שלא מדובר על תִכְבֶּה אלא על תְּכֻבֶּה, במשמעות האקטיבית של המילה – להיות תמיד על משמר האש הקדושה של המזבח, שלא תְּכֻבֶּהולא יאונה לה רע. רש״י מבין את הפסוק כך: ״המכבה אש על המזבח עובר על שני לָאוים״. כלומר, על שתי מצוות ״לא תעשה״.

הפרשנות של רש״י, שהעניין שלו בקיום מצוות הוא מובן, מעבירה את הפסוק הסתום הזה לפן האישי. אם מישהו מכבה את האש, הוא עובר על איסורי ״לא תעשה״. אבל הפרשנות החילונית, שהרבה פעמים היא גם הפרשנות הלאומית והקולקטיבית – יכולה ללכת לכיוון אחר : אחריותה של החברה היא לשמור על כך שהאש במזבח לא תכבה. זו פרשנות שמציבה את האדם במקום שבו הוא חייב להיות עירני, אבל גם במצב שהוא חלק ממעשה קולקטיבי של שמירה על האש הקדושה. הוא צריך לשמור יום יום על אש המזבח שלא תכובה, והמאמץ האישי שלו הוא חלק ממאמץ גדול יותר, קבוצתי או לאומי.

הפרשנות החילונית – אחריות לאומית

אני קורא ל״פרשנות חילונית״ אשר שמה את אחריותו של האדם במרכז ולאו דווקא את הנס האלוהי. היא משתמשת באש המזבח במובן אלגורי: ״אש התמיד״ היא מה שהאדם עושה ממנה: מטרה ארצית או רוחנית, דתית או מדינית, לאומית או חברתית.

הייאוש מובן לחלוטין. החושך יורד ונדמה לנו שאי אפשר עוד להמשיך לעבוד. אבל הרבה פעמים נדמה שאנחנו משתמשים בחושך דווקא כדי להתחמק מעבודה וכמו במשרד, אנחנו מודיעים לעצמנו או לממונים עלינו שהנה נגמר היום והגיע הזמן לנוח וללכת לעשות לביתנו.

מדרשו של ר׳ ישראל מסלנט, לעומת רש״י, לא מצווה עלינו להתעורר ולהמשיך לעבוד, אלא נוקט גישה חינוכית – הוא מעורר בנו השראה. אם אותו סנדלר עני יכול להמשיך לתקן נעליים לאורו של הנר, גם אנחנו יכולים למצוא את מקור האור בחיים שלנו ולהמשיך לתקן את שדורש תיקון. במובן הזה עלינו להגשים את הציווי שמגולם בספר ויקרא: אש תמיד תוקד על המזבח, לא תכובה. גם אם נדמה לנו שלא וגם כשגובר הייאוש – עדיין אפשר להיאבק על המקום הזה

ירין רבן הוא מורה בישיבה החילונית של בינ״ה – התנועה ליהדות חברתית וחוקר חילוניות יהודית

מאמרים נוספים: