פרשתנו פרשת וירא ממשיכה לגולל את סיפורו של אברהם אבי המאמינים, והתגבשותה של משפחתו שלימים תהפוך לעם היהודי. לאחר שנים ארוכות של ציפייה בעודו בן מאה שנה הוא זוכה לחבוק את הבן המיוחל מאשתו, שרה. אך המשפחה לא יודעת ימים של רוגע בנוסף לכל התלאות אם לא די בכך פרשתנו מסתיימת בניסיון שהאל מציב בו את אברהם, עקדת בנו יחידו.
“הילד בן שלושים יש לו חום גבוה”
בזיכרון הקולקטיבי המיקוד מושם על אברהם, אך לכל אורכה של הדרך יש משתתף נוסף, הבן יצחק, ההולך אחר אביו בצייתנות. שגיאה רווחת היא שמדובר בילד רך בשנים, אך הפרשנים מציינים שבעת העקידה יצחק כבר היה עלם בן שלושים. גילו המתקדם של הבן רק מעצים את הדרמה המתוארת בעודם צועדים זה לצד זה אל עבר הר המוריה.
“וַיֹּ֨אמֶר יִצְחָ֜ק אֶל־אַבְרָהָ֤ם אָבִיו֙ וַיֹּ֣אמֶר אָבִ֔י וַיֹּ֖אמֶר הִנֶּ֣נִּֽי בְנִ֑י וַיֹּ֗אמֶר הִנֵּ֤ה הָאֵשׁ֙ וְהָ֣עֵצִ֔ים וְאַיֵּ֥ה הַשֶּׂ֖ה לְעֹלָֽה׃ וַיֹּ֙אמֶר֙ אַבְרָהָ֔ם אֱלֹהִ֞ים יִרְאֶה־לּ֥וֹ הַשֶּׂ֛ה לְעֹלָ֖ה בְּנִ֑י וַיֵּלְכ֥וּ שְׁנֵיהֶ֖ם יַחְדָּֽו”׃ (בראשית כב, 7-8).
החיפוש אחר תשובה ממקור חיצוני
הפיתרון לתעלומת ההקרבה על פי אברהם מצוי באל הנסתר שעתיד להראות להם את מושא ההקרבה. התנהגותם מבטאת חיפוש אחר המקור החיצוני, הכוח האולטימטיבי שינחה את דרכם. הם כאיש אחד מכפיפים את עצמם אל מול מקור הכוח החיצוני בעודם מהווים רק כלי למימוש רצונותיו.
אלישע מגייס את הקהילה למציאת פיתרון
אל מול מודל זה אנו יכולים לראות מודל אחר הבא לידי ביטוי בקריאת ההפטרה הנמצאת בספר מלכים ב’. קריאת ההפטרה של פרשת וירא מספרת את סיפור המפגש בין אלישע הנביא, תלמידו של אליהו, לבין אלמנה קשת יום.
“ְואִשָּׁ֣ה אַחַ֣ת מִנְּשֵׁ֣י בְנֵֽי־הַ֠נְּבִיאִים צָעֲקָ֨ה אֶל־אֱלִישָׁ֜ע לֵאמֹ֗ר עַבְדְּךָ֤ אִישִׁי֙ מֵ֔ת וְאַתָּ֣ה יָדַ֔עְתָּ כִּ֣י עַבְדְּךָ֔ הָיָ֥ה יָרֵ֖א אֶת־יְהוָ֑ה וְהַ֨נֹּשֶׁ֔ה בָּ֗א לָקַ֜חַת אֶת־שְׁנֵ֧י יְלָדַ֛י ל֖וֹ לַעֲבָדִֽים׃ וַיֹּ֨אמֶר אֵלֶ֤יהָ אֱלִישָׁע֙ מָ֣ה אֶֽעֱשֶׂה־לָּ֔ךְ הַגִּ֣ידִי לִ֔י מַה־יֶּשׁ־לכי [לָ֖ךְ] בַּבָּ֑יִת וַתֹּ֗אמֶר אֵ֣ין לְשִׁפְחָתְךָ֥ כֹל֙ בַּבַּ֔יִת כִּ֖י אִם־אָס֥וּךְ שָֽׁמֶן׃ וַיֹּ֨אמֶר אֵלֶ֤יהָ אֱלִישָׁע֙ מָ֣ה אֶֽעֱשֶׂה־לָּ֔ךְ הַגִּ֣ידִי לִ֔י מַה־יֶּשׁ־לכי [לָ֖ךְ] בַּבָּ֑יִת וַתֹּ֗אמֶר אֵ֣ין לְשִׁפְחָתְךָ֥ כֹל֙ בַּבַּ֔יִת כִּ֖י אִם־אָס֥וּךְ שָֽׁמֶן׃ וַיֹּ֗אמֶר לְכִ֨י שַׁאֲלִי־לָ֤ךְ כֵּלִים֙ מִן־הַח֔וּץ מֵאֵ֖ת כָּל־שכנכי [שְׁכֵנָ֑יִךְ] כֵּלִ֥ים רֵקִ֖ים אַל־תַּמְעִֽיטִי”׃ (מלכים ב, פרק ד 2-3)
גם בסיפורו של אלישע מתקיימת התערבות אלוהית, אך הפעולה שהוא נוקט אינה פסיבית אלא אקטיבית. הפתרון לא יתגלה במראה אלא הוא נוכח כאן ועכשיו. מתוך הדלות בה נתונה האישה מתוך ההתגייסות שלה ושל בניה המשאילים כלים משכניהם מתחולל הנס המיוחל.
לא לחכות למלאך הגואל
שני המודלים המוצגים בפרשה ובהפטרה מציגים דרכי פעולה שונים להתמודדות עם בעיות. ניתן לחכות לנבואה או חזיון, זהו מודל שטומן בחובו סיכון גדול. לעיתים הוא מתממש ואז מגיעים לרווחה והצלה ולעיתים הנבואה נסתרת מן העין ועלולים להגיע לכדי אסון. לעיתים הפתרון למצוקה מצוי דווקא בדברים המונחים מתחת ליד, בהתגייסות של הקהילה הקרובה. אכן לעיתים כפי שמצוין בסיפור השני יש צורך בנביא, בקטליזטור שיעורר ויחולל את התהליך, אך פעולותיו התקיימו כל העת במסגרת המרחב הריאלי, במסגרת ההתגייסות הקולקטיבית.
המציאות החברתית בה אנו נתונים בימות הקורונה יכולה להוביל אותנו לייאוש ולתקווה שפתרונות חיצוניים, התערבות ניסית כזו או אחרת תוציא אותנו מהתהומות. אך זהו מודל מסוכן, אם אנו חפצי חיים עדיף לפנות למודל של אלישע המבוסס על שאילת השאלות, בחינה של מה חסר לאדם הנמצא במצוקתו, מהם הכוחות שיש לו על מנת להיחלץ מהן וכיצד אנו כיחידים וכחברה יכולים לתת לו את הכלים שבאמצעותם הוא יפדה את נפשו.
__
אברהם אייזן הוא סמנכ”ל חינוך ותפעול בבינ”ה
