אחרי שנתיים של מערכת בחירות בלתי נגמרת ושל ממשלה שהתחילה בתקווה לקבינט פיוס ונראה שמתפקדת כרגע יותר כועדת מדון, שווה שנבחרי הציבור שלנו יעצרו רגע ללמוד בחברותא את פרשת השבוע. בתקווה שילמדו מהעבר שלנו מה המתכון הבטוח וההרסני למלחמת אחים ואולי יצילו אותנו ברגע האחרון מהידרדרות הזאת
אז איך מתדרדרים למלחמת אחים? כזאת שבסופה נמכר אח קטן לישמעאלים ונותר אבא שבור לב? הבה נביט יחד בפרק ל”ז בספר בראשית: “וְיִשְׂרָאֵ֗ל אָהַ֤ב אֶת־יוֹסֵף֙ מִכָּל־בָּנָ֔יו כִּֽי־בֶן־זְקֻנִ֥ים ה֖וּא ל֑וֹ וְעָ֥שָׂה ל֖וֹ כְּתֹ֥נֶת פַּסִּֽים׃” (פס’ ג)
הנה נקודת הפתיחה – יש מישהו שאהוב יותר מאחרים, יש כאלה שמרגישים שמישהו אחר מקבל יותר, שמישהו מקורב יותר לשלטון ונהנה ממנעמיו בשעה שהאחרים נאלצים לעבוד קשה על מנת לזכות בכבוד והערכה. עכשיו נוסיף לכך את תוכן חלומותיו של יוסף – האלומות המשתחוות לאלומה שלו, והשמש, הירח והכוכבים המשתחווים לו עצמו. זה כבר מוציא את האחים מדעתם, למרות שאין כאן שום דבר מהותי, זה רק חלום שנכון לעכשיו אין לו שום אחיזה במציאות, אבל בכל זאת יש כאן מאבק על אגו, כבוד ושליטה, אילו תחושות סובייקטיביות גם אם אין להן אחיזה במציאות עצמה.
אך עד עכשיו אילו רק תחושות ודיבורים, מתי מתממשת מלחמת האחים עצמה? ההידרדרות לאלימות שאין ממנה דרך חזרה? אך ורק כשיוסף פוגש את אחיו בשדה: השדה רחוק מהבית המשותף, רחוק מההרגשה של חיים יחד בבית שחשוב לכולם וכולם חולקים בו עבר והווה משותפים, האבות והאמהות המייסדים לא נמצאים שם וקל מאד לשכוח מנין באנו ומה הסיפור המשותף שלנו.
אך למרות כל זאת האסון היה יכול להמנע ראובן, המבוגר האחראי בשדה, רואה לאן זה הולך ומבין שצריך לעצור את זה: “ויֹּ֨אמֶר אֲלֵהֶ֣ם רְאוּבֵן֮ אַל־תִּשְׁפְּכוּ־דָם֒ הַשְׁלִ֣יכוּ אֹת֗וֹ אֶל־הַבּ֤וֹר הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֣ר בַּמִּדְבָּ֔ר וְיָ֖ד אַל־תִּשְׁלְחוּ־ב֑וֹ לְמַ֗עַן הַצִּ֤יל אֹתוֹ֙ מִיָּדָ֔ם לַהֲשִׁיב֖וֹ אֶל־אָבִֽיו׃” (פס’ כ”ב)
ראובן מתכנן להציל את יוסף מהבור לאחר שהאחים ילכו, אבל זה לא הספיק. כשראובן שב לבור כדי להציל את אחיו הוא כבר לא מוצא אותו שם, הוא מבין שהאסון כבר התרחש ולא נותר לו אלא לקרוע את בגדיו. הלומדים את הפרשה מבינים שכאשר אנשים אחראים רואים את ההידרדרות עליהם לפעול מייד, לא לפחד מהתגובות של הקיצוניים ולא להכנע לרוח הרוב. ראובן ניסה לפתור את העניין בתחבולה ולא להתעמת ישירות עם מחרחרי מלחמת האחים, וזה כנראה לא מספיק.
את הלקח האחרון בשיעור, מלמד אותנו יהודה שמצד אחד לא רוצה לראות במותו של יוסף אך מצד שני נסחף בשנאת האחים ומציע את הפתרון הבא: “לְכ֞וּ וְנִמְכְּרֶ֣נּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִ֗ים וְיָדֵ֙נוּ֙ אַל־תְּהִי־ב֔וֹ כִּֽי־אָחִ֥ינוּ בְשָׂרֵ֖נוּ ה֑וּא וַֽיִּשְׁמְע֖וּ אֶחָֽיו׃” (פס’ כ”ז). יהודה מוכר את אחיו לזרים, במקום להתמודד עם הבעיה הוא נותן לאחרים לטפל בה ומפרק סופית את הבית המשותף להרבה שנים.
אז מנהיגים יקרים, אולי כשתצאו מהחברותא שלכם, תכנסו מסיבת עיתונאים שתישמע כך: “הישרנו מבט אל פרשת השבוע וראינו את עצמינו כבהשתקפות ראי, ולכן אנחנו פותחים חלון אחד אל השני ואל טובת החברה הישראלית ומכריזים על הדברים הבאים: לא נפעל מתוך רצון לכבוד ושליטה אלא מתוך דאגה לטובת הכלל. יש ביננו מחלוקות קשות על תמונת העתיד אבל אנחנו מתמקדים בטוב המשותף לנו כאן ועכשיו. אנחנו מזכירים את הסיפור המשותף שלנו שמתחיל אי שם בהר סיני ונמשך בחזרה של כולנו אל הארץ הזאת על מנת לבנות את ביתנו המשותף ולהבנות בו.
מהיום אנחנו הופכים להיות ראובן האחראי, רק בצורה ישירה בלי טריקים ובלי שתיקים. אנו מתקנים את מעשה יהודה ובמקום לברוח ליחסי חוץ ובטחון אנחנו מתמקדים ביחסי פנים וברווחת התושבים”.
ואתם הקוראים והקוראות בטח צוחקים עכשיו, וחושבים שאני חולם חלומות. אבל היי, לפעמים חלומות מתגשמים, תשאלו את יוסף.
__
ניר ברוידא הוא משנה למנכ”ל בינ”ה
