אם אבקש מכם עכשיו לעצום עיניים ולדמיין את מצרים של פרעה, כנראה שאתם תדמיינו ממלכה אדירה הנשלטת על ידי שלטון ריכוזי וחזק. הממלכה כולה למעשה כפופה לשלטון הפרעוני שמנצל את כוחו ושלטונו להקים ארמונות פאר, פירמידות ומה לא באמצעות המוני עבדים המיוסרים בשוטים.
התמונה הזאת העולה בדמיוננו עוצבה בעשרות לילות סדר, קריאות בהגדה, שיעורי תנ”ך או פשוט מצפייה ב’נסיך מצרים’ הקלאסי של דיסני. אך האמת היא שמקריאה בפרשת השבוע שלו אנחנו יכולים להבין שהמציאות במצרים לא תמיד הייתה כזו אלא עברה שינוי דרמטי בחסות גיבור רצף הפרשות האחרונות – יוסף.
אז איך המציאות השתנתה? שילוב של משבר, עם מיואש ומנהיג שהיה “הראשון לזהות”.
בתקציר הפרקים הקודמים – יוסף שומע את החלום של פרעה על הפרות הרזות שבולעות את הפרות השמנות ומתנבא שצפוי רעב גדול וקשה בכל ארץ מצרים. פרעה מתלהב מהבחור הכריזמטי עם החזון וממנה אותו להיערך מבעוד מועד ולאגור תבואה ומזון כדי לשרוד את המשבר המתקרב. ברקע יוסף גם פוגש את אחיו, מתפייס איתם, מקיים איחוד מרגש עם אביו ומביא את כולם תחת חסותו לארץ מצרים.
ועכשיו שהתעדכנו, למשבר-
וְלֶ֤חֶם אֵין֙ בְּכָל־הָאָ֔רֶץ כִּֽי־כָבֵ֥ד הָרָעָ֖ב מְאֹ֑ד וַתֵּ֜לַהּ אֶ֤רֶץ מִצְרַ֙יִם֙ וְאֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן מִפְּנֵ֖י הָרָעָֽב׃ וַיְלַקֵּ֣ט יוֹסֵ֗ף אֶת־כָּל־הַכֶּ֙סֶף֙ הַנִּמְצָ֤א בְאֶֽרֶץ־מִצְרַ֙יִם֙ וּבְאֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן בַּשֶּׁ֖בֶר אֲשֶׁר־הֵ֣ם שֹׁבְרִ֑ים וַיָּבֵ֥א יוֹסֵ֛ף אֶת־הַכֶּ֖סֶף בֵּ֥יתָה פַרְעֹֽה׃ וַיִּתֹּ֣ם הַכֶּ֗סֶף מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַיִם֮ וּמֵאֶ֣רֶץ כְּנַעַן֒ וַיָּבֹאוּ֩ כָל־מִצְרַ֨יִם אֶל־יוֹסֵ֤ף לֵאמֹר֙ הָֽבָה־לָּ֣נוּ לֶ֔חֶם וְלָ֥מָּה נָמ֖וּת נֶגְדֶּ֑ךָ כִּ֥י אָפֵ֖ס כָּֽסֶף׃ וַיֹּ֤אמֶר יוֹסֵף֙ הָב֣וּ מִקְנֵיכֶ֔ם וְאֶתְּנָ֥ה לָכֶ֖ם בְּמִקְנֵיכֶ֑ם אִם־אָפֵ֖ס כָּֽסֶף׃ וַיָּבִ֣יאוּ אֶת־מִקְנֵיהֶם֮ אֶל־יוֹסֵף֒ וַיִּתֵּ֣ן לָהֶם֩ יוֹסֵ֨ף לֶ֜חֶם בַּסּוּסִ֗ים וּבְמִקְנֵ֥ה הַצֹּ֛אן וּבְמִקְנֵ֥ה הַבָּקָ֖ר וּבַחֲמֹרִ֑ים וַיְנַהֲלֵ֤ם בַּלֶּ֙חֶם֙ בְּכָל־מִקְנֵהֶ֔ם בַּשָּׁנָ֖ה הַהִֽוא׃ (פרק מ”ז, פס’ י”ג- י”ז)
הרעב שהוא חזה מכה בכל הכח ואנשים באים ליוסף שלנו ומשלמים מחסכונותיהם כדי לקנות לחם. בשלב מסוים בשלהי הגל הראשון פשוט נגמר לאנשים הכסף. עשרות שנים של חסכונות מוצו והם באים ליוסף בתחינה לסייע להם אחרת הם פשוט יגוועו ברעב. יוסף שלנו הוא לא מפעל צדקה ולכן הוא מכריז כי מעכשיו אפשר גם להמיר את המקנה (צאן, בקר, סוסים ושאר חיות המשק) בלחם וככה הם זורמים להם לתוך הגל השני.
וַתִּתֹּם֮ הַשָּׁנָ֣ה הַהִוא֒ וַיָּבֹ֨אוּ אֵלָ֜יו בַּשָּׁנָ֣ה הַשֵּׁנִ֗ית וַיֹּ֤אמְרוּ לוֹ֙ לֹֽא־נְכַחֵ֣ד מֵֽאֲדֹנִ֔י כִּ֚י אִם־תַּ֣ם הַכֶּ֔סֶף וּמִקְנֵ֥ה הַבְּהֵמָ֖ה אֶל־אֲדֹנִ֑י לֹ֤א נִשְׁאַר֙ לִפְנֵ֣י אֲדֹנִ֔י בִּלְתִּ֥י אִם־גְּוִיָּתֵ֖נוּ וְאַדְמָתֵֽנוּ׃ לָ֧מָּה נָמ֣וּת לְעֵינֶ֗יךָ גַּם־אֲנַ֙חְנוּ֙ גַּ֣ם אַדְמָתֵ֔נוּ קְנֵֽה־אֹתָ֥נוּ וְאֶת־אַדְמָתֵ֖נוּ בַּלָּ֑חֶם וְנִֽהְיֶ֞ה אֲנַ֤חְנוּ וְאַדְמָתֵ֙נוּ֙ עֲבָדִ֣ים לְפַרְעֹ֔ה וְתֶן־זֶ֗רַע וְנִֽחְיֶה֙ וְלֹ֣א נָמ֔וּת וְהָאֲדָמָ֖ה לֹ֥א תֵשָֽׁם׃ וַיִּ֨קֶן יוֹסֵ֜ף אֶת־כָּל־אַדְמַ֤ת מִצְרַ֙יִם֙ לְפַרְעֹ֔ה כִּֽי־מָכְר֤וּ מִצְרַ֙יִם֙ אִ֣ישׁ שָׂדֵ֔הוּ כִּֽי־חָזַ֥ק עֲלֵהֶ֖ם הָרָעָ֑ב וַתְּהִ֥י הָאָ֖רֶץ לְפַרְעֹֽה׃ (פס’ י”ח-כ’)
עד תום הגל השני כבר נגמר לעם המיואש גם הכסף וגם המקנה והם חוזרים ליוסף. כדרכם של מיואשים הם כבר הפנימו את השיטה והם מציעים ליוסף מראש לקחת את הדברים האחרונים שנותרו להם – את אדמתם ואת עצמם. כלומר, בשלב הזה כדי להאכיל את עצמם ואת משפחותיהם מוכנים תושבי מצרים לוותר את שארית רכושם ואף על חירותם ולהפוך להיות עבדים לפרעה במצרים. יוסף, שלא מכיר כנראה את מילותיו של טשרניחובסקי לא אומר להם “ֹלא בָרָעָב יָמוּת עֹבֵד, דְּרוֹר – לַנֶּפֶשׁ, פַּת – לַדָּל.” והוא מגשים לראשונה במצרים את התמונה שאנו דמיינו לנו תמיד בראש – תמונת עם של עבדים לפרעה במצרים.
על מנת להשלים את התהליך יוסף גם יוזם חילופי אוכלוסיות נרחבות בארץ – וְאֶ֨ת־הָעָ֔ם הֶעֱבִ֥יר אֹת֖וֹ לֶעָרִ֑ים מִקְצֵ֥ה גְבוּל־מִצְרַ֖יִם וְעַד־קָצֵֽהוּ׃ (פס’ כ”א) מפרשים כמו חזקוני הסבירו את המהלך הזה כצעד טקטי מחוכם שנועד לנתק סופית את הבעלות של העבדים החדשים מאדמתם:
ואת העם העביר אתו לערים שלא יאחזו עוד בקרקע לפי שקנה אדמתם, או שמא לאחר זמן יחזור כל איש בקרקע שלו לומר זו ירושתי מאבותי ולפיכך העבירם שלא תהא להם שום טענה עכשיו כי כל אחד ואחד גר בשל עמיתו.
אף אדם אינו מוותר על רכושו או חירותו מרצון. עתות משבר הם הכר הפורה ביותר להעצמת הפערים הכלכליים – תסתכלו לדוגמא עד כמה עשירי תבל הגדילו את ממונם במהלך השנה החולפת בעוד שזו הפילה אנשים מרגליהם הכלכליות, ורוקנה את חסכונותיהם. עתות משבר, רעב ומגפה, הם גם הרגע בו האדם הקטן פונה לשלטון לסייע לו. לעיתים ניהול המשבר דורש מהשלטון לפגוע בזכויותינו הבסיסיות על מנת להאכיל את הרעבים ללחם או על מנת למנוע את ההתפשטות המגיפה. במצב נורמלי תושב מצרים העתיקה היה נלחם על רכושו וחירותו ולא מוסר אותה מעצמו. במצב נורמלי לא היינו מוכנים שישללו מאתנו זכויות בסיסיות של תנועה.
אבל אלה לא זמנים נורמליים. את פרשת השבוע הזאת אני כותב בעודי בבידוד עם משפחתי בעקבות חשיפה לחברה שהתגלתה כחולה מאומתת. במצב האכיפה הנוכחי במדינה שלנו אני בספק שמחכה לי למטה שוטר סמוי בניידת ועדיין אשתי ואני מוכנים למסור בלי מאבק את הזכות לעבוד, ללכת לגן או פשוט לצאת לסיבוב.
השבוע ישראל התחילה להתחסן. זה מרגש. באמת מרגש, לא בציניות. התרגשתי מהתמונות של הצוותים הרפואיים שנתנו את ליבם וגופם נעמדים בתור כדי שיוכלו להמשיך להוביל את המאבק הזה. התרגשתי לראות את ראשוני המחוסנים מהדור שהקים לנו פה מדינה ועכשיו אנחנו בתקווה בקרוב נוכל לפגוש אותם שוב ולא רק בזום… התרגשתי אפילו לראות את מנהיגינו נזכרים בחשיבות ההובלה תוך מתן דוגמא אישית – משהו שהיה חסר מדי בשלבים הקודמים של המגיפה הזאת.
אבל גם בתוך כל ההתרגשות – מה אני מזכיר לעצמי בקריאה בסיפור יוסף והרעב במצרים?
אני מזכיר לעצמי שדווקא עכשיו שמתחיל לבצבץ אור בקצה המנהרה החשוכה הזאת אז נכון להזכיר לעצמנו שאנחנו לא עבדים ושאין לנו מלך או פרעה. להזכיר לעצמנו שדברים שהתרגלנו אליהם בשנה האחרונה הם מסוכנים ועלינו לעמוד יחד כדי לוודא שדעיכת המגיפה לא תוליד פה מציאות של עבדים חסרי זכויות.
ייזכרו גם אלו הבטוחים במעמדים והמקורבים לצלחת שאומנם במהלך הרעב היו בני ישראל קרובים וסמוכים לשולחנו של האיש החזק במצרים אבל כאשר “קם דור אשר לא ידע את יוסף” אז הגלגל התהפך והם מצאו את עצמם עבדים לפרעה במצרים.
אז בהצלחה לכל העוסקים ברפואתנו
ובהצלחה גם לכל העומדים על משמר חירותנו.
__
יובל לינדן הוא מנהל מחלקת מכינות ושנת שירות בבינ”ה
