בינה בפייסבוק בינה באינסטגרם צרו קשר עם בינה במייל

מה אפשר ללמוד מעשיו | פרשת וישלח

"לחילונים אין ערכים" אמר הרב ביום הלימודים הראשון שלי באולפנה דתית, תוך כדי שהוא נואם על הערכים הגבוהים של האולפנה אליה נכנסתי. אני זוכרת את התדהמה שאחזה בי. הגעתי מחינוך משלב, מקהילה שהיו בה גם דתיים וגם חילונים. וידעתי כמה אנחנו דומים. היה לי ברור שהערכים שלהם לא פחות טובים משלי. למזלי, לא הייתי לבד. נעמדנו, חמש תלמידות שהגיעו מהחינוך המשלב, ויצאנו מהאולם בהפגנתיות. אחר כך גם הסברנו שלא נסכים שידברו ככה על חילונים. ובאמת, המילים האלה לא חזרו. היה לנו כח, שש שנים של חינוך משלב היו מאחורינו.

אבל למה הוא דיבר כך אני שואלת את עצמי היום, למה בכלל שני הצדדים מדברים בבוטות אחד על השני? אני חושבת שהתשובה היא פחד. העולם שלנו נתפס כהיררכי ואם אני חלילה אומרת שדעתו של האחר מעניינת ויש בה עומק, אולי הכוונה היא ששלי לא כזו? או ששלי פחותה משלו? כולנו חוששים להיות נחותים ולכן אנחנו נוטים להאדיר את דעתנו ולא להיות קשובים לדעה השונה משלנו.

בפרשה שלנו יעקב מפחד. הוא מתכונן למפגש עם אחיו, עם עשיו והוא דואג. יש לו הרבה סיבות לדאגה, אולי אחיו עוד כועס עליו, אולי הוא ינקום בו. אולי הוא גם דואג ממה שיקרה כשהוא פתאום יחזור לחיות בבית ילדותו. הוא כבר התרגל לחיים אחרים, הוא השתנה בשנות גלותו ועכשיו הוא נדרש להתמודד עם עברו ועם משפחתו.

יעקב עסוק בהכנות למפגש, הוא מנסה טקטיקות שונות, הוא מחלק את כל משפחתו למחנות ושומר על היקרים לו ביותר במקום מוגן ובטוח, שלא יהיו חשופים למפגש המאיים. כשהוא סוף סוף ניגש אל עשיו התגובה של עשיו מפתיעה ביותר : "וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ, וַיִּפֹּל עַל-צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ; וַיִּבְכּוּ". עשיו רץ אל יעקב, מחבק ומנשק אותו בהתרגשות ושניהם בוכים. המפגש שונה לגמרי מציפיותיו של יעקב, עשיו לא מנסה לפגוע בו כלל. הוא רק שמח שאחיו חזר הביתה.

אבל חז"ל לא מוכנים לקבל את פשט הכתובים. לא יכול להיות מבחינתם שיש שמחה במפגש הזה. רבי ינאי מצייר סיטואציה אחרת לגמרי שמנסה להסביר את הבכי הזה. "שֶׁלֹא בָּא לְנַשְּׁקוֹ אֶלָּא לְנָשְּׁכוֹ, וְנַעֲשָׂה צַוָּארוֹ שֶׁל אָבִינוּ יַעֲקֹב שֶׁל שַׁיִשׁ וְקָהוּ שִׁנָּיו שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע, וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר וַיִּבְכּוּ, אֶלָּא זֶה בּוֹכֶה עַל צַוָּארוֹ וְזֶה בּוֹכֶה עַל שִׁנָּיו". עשיו בכלל לא רצה לנשק את יעקב אלא לנשוך אותו, ואז נעשה נס שצווארו של יעקב הפך שיש ועשיו, שניסה לנשוך נפגע בשיניו. הבכי מבחינתו איננו בכי של התרגשות ושמחת המפגש בין אחים אלא בכי של כאב. אחד בוכה על שיניו והשני על צווארו.

אני מנסה להבין מדוע מפרש כך רבי ינאי. לדעתי הוא כל כך חושש ממפגש עם שכניו הנוצרים, בני אדום לכאורה ולכן הוא לא מסוגל לראות את הנקודה של המפגש הכנה, האותנטי והמיטיב.

התרגלנו לחשוב שהאחר הוא מפחיד, שהוא רוצה לפגוע בנו, להתעלות עלינו, לגנוב לנו את הבכורה. וככה אנחנו בוחרים לפרש את המציאות סביבנו. דווקא עשיו הוא זה שמעניק לנו נקודת מבט אחרת על קיומו של מפגש בחיינו. עשיו הוא זה שמלמד אותנו שאפשר להיפגש באמת.

המקרא מתאר את פליאתו של עשיו מהמפגש עם יעקב, הוא מתרגש לראות את צאצאי אחיו, הוא מתרגש לראות כיצד אחיו התפתח והקים משפחה. סודו של עשיו טמון בעובדה שהוא אינו מפחד. הוא מגיע אל המפגש מתוך אהבה, מתוך השלמה עם מי שהוא וקבלה של אירועי העבר. הוא אינו מנסה לשנות את יעקב או לשכנע אותו שיתחלפו בתפקידים. הוא גם לא מנסה להאדיר את עצמו ולספר את גדולתו. הוא ניגש למפגש עם אחיו מתוך התרגשות להכיר, מתוך סקרנות אמיתית לגלות מה עבר על יעקב בשנים שחלפו. מתוך רצון כנה להיפגש.

"בשלשה דברים אדם משתנה מחברו" אומרים חז"ל "בקול במראה ובדעת" (תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ל"ח עמוד א) אנחנו שונים זה מזה, גם במראה שלנו, גם בקול הפנימי שלנו וגם בדעתנו. זוהי עובדה שקיימת בעולם. אי אפשר להתכחש לה ולנסות לעמעם את השונות כל הזמן. לשים אותנו במסגרות שייצרו תבנית אחידה. כדי להתמודד עם המפגש היומיומי הזה אנחנו צריכים קודם כל להכיר בו. להכיר בחשיבות שלו. כדי להתמודד עם המפגש הזה אולי אנחנו צריכים להיות קצת עשיו.

__

אילה דקל היא מורה ומנחה בישיבה החילונית בבינ"ה

מאמרים נוספים: